מקום

בשלהי צהריים של יום קיץ חד שרון קראה לי לביתה, ואמרה לי, "תחזיק את הבזנט הזה פה."

"מה אנחנו בונים?" שאלתי אותה.

"חממה". 

עבדנו בשקט. היא הרימה עץ מפה, ואני דפקתי מסמר משם. עוברים ושבים חלפו על פנינו, לעגו קלות או התעניינו מה נגדל בה, אבל חייכנו בנימוס ושתקנו. זה היה חיוני שנעבוד בשתיקה. הקירות היו עשויים זכוכית עזה והעמודות יהלומים. בסוף בסוף הכל היה מוכן. 

"זו חממה לרעיונות", הסבירה לי אז. "חממה למשחקים, לסיפורים, לטירופים. חממה לחלומות. עבור כל אותם שיגעונות-הרוח שאין להם מקום אחר בעולם. שצריכים רק קרקע עשירה במינרלים ואוויר חופשי. מקום בו רעיונות יצוצו, יצמחו לכל כיוון, יתנגשו זה בזה. פה בתוך הקירות האלה הכל אפשרי." 

ונכנסנו פנימה. 

שכחנו את עצמנו בתוך החממה הזאת שנים שנים. אנחנו היינו המלך והמלכה, ובממלכתנו הרוח סבבה הכל. בנינו גורדי שחקים מצורות גיאומטריות פרדוקסליות, נתנּו נפש ורוח לחיות ולניגונים; אדמו"רים מן העבר ומשוררים מתוך האין נפגשו בממלכתנו ופיטפטו בידידות. אני לימדתי את שרון איך לעוף, איך פשוט לפרוס ידיים ולהתרוקן מהכל עד שמרחפים לתקרה. שרון בראה עבורנו ארמון עשוי שוניות ועננים, עם דלת מעץ קקאו אמיתי ושטיחים עם ציורים של סנאים. 

כשחיבבה אותי במיוחד, הכינה לי עוגות שוקולד מבוץ ומתבליני האהבה. הן היו טעימות מאוד, מלאות חיות זעירה ורעננה שלא הייתה כמותה עדיין. כשאני חיבבתי אותה במיוחד, הייתי מספר לה סיפורים. הסיפורים היו כחולים וארוכים ונגעו רחוק רחוק מעבר. חיילי שחמט ופיות, מלכוֹת-איילה ומרכבות, דרקונים נושמי-חזרת ואנשים שהפכו לטווס, הכל נהיה למציאות אל מול עינינו המשתאות. 

כשהיינו כועסים, החממה הייתה נסדקת בקווים אדומים מודגשים, רועדת כאחוזת בחילה ועולה בלהבות. אבל למחרת תמיד היינו מתפייסים והיא הייתה מבצבצת ועולה חזרה כמו צמח מנצנץ.  

בשלב כלשהו, באמצע, או בסוף, שרון אמרה לי: "אתה אוהב אותי?".

"מאוד," אמרתי לה. ציירתי לה את אהבתי בברבורים אדומים שרקדו סביבנו פלמנקו.

"כמה אתה אוהב אותי? מה היית נותן?" היא סילקה את הציפורים.

"המון," עניתי בבבת-צחוק. 

"אז תצא מהחממה". 

"מה?" הוממתי.

"בתור המלכה של ארץ חממיה, אני מצווה עליך, אדמירל אמיץ, לצאת לעולם. עד עכשיו שיחקנו עם כל מה שהיה בדמיוננו, אבל גם מה שיש בדמיוננו הוא עוד מוגבל. צא, אסוף חומרים חדשים, רעיונות חדשים מן החוץ, ואז חממיה תגדל ותפרח למה שהיא באמת יכולה להיות". 

עמדתי שם מתלבט. איך אוכל לצאת מן החממה? איך אוכל לעזוב את שרון? אבל הלא כבר הבטחתי לה המון. "אם כן אצא לי," אזרתי אומץ.

"חכה רגע. קח את זה." היא משכה מריסיה דמעה אחת. פתאום ראיתי שהיו עיניה אדומות; כמה בכתה עליי בלילה! נרעדתי. היא הכניסה את הדמעה לתוך יהלום על שרשרת ונתנה לי אותו. "זה ישמור עליך מפני סכנות הדרך. עתה היה שלום. אתה נותר האמונים האמיתי."

ויצאתי את החממה. 

בחוץ חיכתה לי שמש קופחת, ורוחות רעות. נשאתי את עיניי וראיתי סביבי רק חול וחול, עד שרוך האופק. החלתי מסתובב, חותר, מחפש. גרוני נחנק, כולי עייף. לא מצאתי אדם ולא זכר אדם. השמש הרעה הממה בי, ומעלי חגו נשרים. בסופו של דבר רגליי קרסו וראשי צנח ונפלתי אל החול. 

 

ההכרה חזרה אליי לאט. עוד לא היה בי כוח להיזכר מאין באתי. הרגשתי את גופי נסחב, ולבסוף נעצר. אחרי שעות רבות פקחתי את עיניי, למרות שזה היה מתיש כמו להרים כדור עופרת. ראיתי בורות ללא מספר, מחילות לאין קץ בתוך החול. עצמתי אותם בשנית. 

"המבקר התעורר," שמעתי קול אדיש. לא היה בי כוח לפתוח עין שוב.

"שיתעורר לו", השיב קול ציני, "מה לנו אם יתעורר? הוא יודע בכלל לחפור?"

"אשאל אותו," אמר קול טיפשי, והחל לדקור אותי במזלגות. "היי, מבקר! אתה יודע לחפור?"

"כשצריך," עניתי מתוך הרדימה. 

"הו, ודאי שצריך" אמר קול היסטרי, "לחפור זה חיוני ונבון! כל תרבותנו מושתת על זה! זה הדבר היחיד החשוב בעולם."

"למה?" גנחתי.

"למה? למה? אנחנו לא שואלים שאלות, חביבי!"

"זה בגלל שיש בעצם רק עפר," השיב קול עגום. "כל מה שיש מסביב זה עפר ועפר ועפר. אז מן הסתם הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לחפור בו. ואז להיכנס ולהתפלש בו, ולרחוץ בו, ולנשק את העפר, ולקוות יום אחד לחזור בעצמך לעפר."

"זה נורא," אמרתי. 

"זה נורא רק למי ששואל שאלות."

עירנותי התחילה לחזור אליי, ועימה המודעות למשימה. "לי קוראים שחר," אמרתי להם, "ואני מחפש חומר חדש לחלומות."

"לנו לא קוראים."

"אז מה השמות שלכם?"

""אין לנו שמות. זרקנו אותם מזמן. סתם מכבידים בחום הזה."

"מה? אז איך אתם פונים זה לזה?"

"שוב הוא שואל שאלות!"

על זה רציתי לדבר איתם ברצינות. אדם בלי שם הוא כמו פסל של ברווז. פקחתי את עיניי, אבל מה שראיתי הלם בי כמו בעיטה לריאות. "אין לכם פנים!" צעקתי. "משהו קרה לפנים שלכם!" 

"גם עושה הרבה רעש."

לקחתי את רגליי וברחתי משם בכל רוחי.  

סבבתי על פני השטח הלוהטים, מזרחה, דרומה, צפונה ושוב אחורה, כמו רוח תועה שאיבדה את דרכה בין נתונים מטרולוגיים. הזעזוע מהאנשים שפגשתי אחז בשרעפי מוחי, השכיח כל זכר מן המשימה. המשכתי לסוב ולא ראיתי כלום מלבד עוד חול ועוד חול. פתאום הרגשתי תחושת צניחה ומצאתי את עצמי נופל לבור. 

צנחתי על ראשה של אישה קטנה. היא דיברה אלי בקצף: "מה קרה, אדוני, אין לו מספיק חול לעצמו?"

"תאמיני לי, יש פה חול מעבר לכל הבחילות שאי פעם יהיו לי."

"אז למה אתה קופץ לתוך הבור שלי? שלי???"

היא הסתובבה אלי; ראיתי עוד עלמה חסרת פנים. ואז צץ במוחי רעיון.

"הבור הזה חשוב לך?" שאלתי אותה. 

"כמובן! הרי עבדתי עליו כל שנותיי."

"אם כן שנותייך הם מה שחשוב לך. את מה שחשוב לך. לא הבור." ניסיתי לגמד את איוולתי; לא רציתי לגלות מה היא מסוגלת לעולל. 

היא חשבה על זה כמה שניות, ואז אמרה: "אבל חול זה כל מה שיש. רק חול וחול לנצח."

"לא חשבת פעם כמה נפלא היה אילו -"

"לא! מספיק! תצא לי מהבור!"

המכה שנתנה לי סיפקה די הדף כדי למצוא את עצמי בחוץ.

המשכתי לסבוב את הארץ כמקדם, זהיר יותר עכשיו, וגם רגוע יותר. הזכרתי לעצמי שאני אדמירל אמיץ עם תותחי פוזיטרונים ודרקון-סוס מסין, אבל היה קצת קשה להיזכר בכל זה עם כל החול מסביב. תהיתי לעצמי אם האישה שפגשתי באמת אמרה אמת או שהגזימה. האם באמת יש רק חול לנצח? מרחוק ראיתי ערימות ערימות של חול, תילי תילים של הררים, והם נתנו לי, לכל הפחות, כיוון מסוים.

כשהגעתי ראיתי קבוצה של פועלים נמרצים, חסרי פנים אבל עם פה צוחק וענקי במרכז ראשם, לוקחים דליי חול ומערימים אותם על ההרים. 

"שלום חברים!" צעקתי. "שמי שחר פרידמן, ובאתי לשאול אתכם מי אתם!"

"אנחנו שליטי החול!" ענו לי, בלחש נחשי רועם, בלי אפילו להעיף אליי מבט. "כל העולם רק חופר בתוך החול, אבל אנחנו מעצבים את החול! מכתיבים אותו! אנחנו החזקים, אנחנו העקרוניים, אנחנו אנחנו אנחנו..." הם התפרצו בצחוק צבועים. 

התחלתי להעפיל על ההרים שלהם. "איפה אתם ישנים?" שאלתי. 

"לא ישנים! לא אוכלים! רק מערימים מערימים מערימים!"

"ובסופו של דבר זה גוזל לכם את הפנים." 

"מי צריך פנים? פנים זה לחנוּנים. אנחנו השליטים!"

"ומישהו מכיר בשלטון שלכם? מישהו מודה בו?"

"למה צריך שמישהו יודה?"

"אחרת אתם לא באמת שליטים!"

קול צווחה נורא קטע אותי לפתע. הסתכלתי וראיתי את אחד המערימים מרים ידיים ומתמוטט. המאמץ הנורא כנראה הכריע אותו, והוא התפגר לו ככה בלי מילה נוספת.

רצתי אליו. החברים שלו לא טרחו בשום צורה לציין את מותו. הם צעדו מעליו, דרכו על ראשו, המשיכו הלאה. "אתם משוגעים!" צעקתי לעברם כל העת. "הוא רעיכם! עד לפני רגע היה אחד מכם! אין מי שיקשיב לי?"

בסופו של דבר הם הביאו שני דליים גדולים וכיסו אותו בחול. "כל המתים הופכים לחלק מההר," אמרו לי. "זה טוב מאוד לבנייה. בלעדיהם לא היה ההר כל כך גדול."

בגועל, בחוסר אמון, פניתי משם. 

הלילה ירד ואיתו הקור, ושיקוי הגעגוע. נזכרתי במרירות בימיי בחממה. ניסיתי לעוף, לרוץ כמו פנתר, להפוך לציפור החורף. אבל הייתי סתם אדם רגיל, בסתם מקום רגיל לחלוטין. דמיינתי תותח של תאנים ורימונים, דמיינתי עפיפונים אטים אל קצה השמש, דמיינתי נוסחאות מתמטיות מתחבקות. אבל דבר לא התרחש בפועל. אפילו הדמיון היה דהוי וחלש, כמו חלון מאובק שלא רואים דרכו את הנוף. אחרי שעה כבר לא יכולתי לדמיין דבר.   

דמעות התחילו להישפך לי מהעיניים. ישבתי ובכיתי כמו עולל. הייתי בודד, בודד כולי, האדם האמיתי היחיד בתוך אינסוף של הזייה.

ואז פתאום דמותה של שרון עלתה לה בעין רוחי. בלא משים דמעותיי נגעו בדמעה שהיא נתנה לי, והיא הופיעה. "המלכה שרון," העתרתי לה, "המלכה שרון, איך גירשת אותי? איך זרקת אותי אל האשפה? החממה הייתה לי עונג, בית, מקום. מקום. כל מה שחַסָר לי היה שם. למה הוצאת אותי?"

הפנים שלה הקשיבו לתלונותיי. רק כשסיימתי ראיתי כמה היא יפה. אור לבן כמו הקרין מתוך עורה, הקיף את כולה, הציף את כולה. עיניה היו עדינות כמו צל המים, מצחה עונד אדרת שערותיה כעטרה. "מי שהיה בחממה באמת," ענתה, "החממה לא תעזוב אותו לעולם."

"אדוני, אדוני, למה נשפכים לך מים מהראש?" 

קול של ילדה קטנה משך בחולצתי. כנראה שנרדמתי מתוך הבכי.  

"למה?"

הבטתי מאחוריי וראיתי אותה, בחולצה אדומה ושני צמות. ילדה עם אוזניים ועיניים ואף. שפשפתי את עיניי. 

"אני מרים," אמרה כשראתה שהסתכלתי. "ראיתי אותך בבוקר שוכב בחול והבאתי אותך למאורה שלנו. אבל הלכת. יש לך מים בראש, למה?"

"כי אני מאוד מאוד רוצה את מה שאין."

"אה. איזו סיבה מצחיקה!" היא דילגה לה.

"ותגידי לי את, איך זה שיש לך פנים?"

"אתה לא כועס שאני שואלת שאלות?"

"למה שאכעס? גם אני שואל המון שאלות. למעשה יש שאלה שמטרידה אותי מאוד עכשיו."

היא צחקקה. "שאלה מטרידה זה כמו גירוד?"

"כמו טיפה של רעל שלא מתעכלת."

היא לא ידעה מה אני שח.

"מה השאלה שלך?"

"השאלה שלי היא: איך אני מוצא אנשים שאינם חופרי-חול?"

היא חשבה על זה שנייה. "אני יודעת! אני יודעת! יש לי את התשובה! על ידי המעלית!" 

היא לקחה אותי ביד והתחלנו לרוץ.

המעלית הייתה דלי גדול שחובר למוט גבוה עד סחרחורת, שהיה ניתן לשבת בתוכו ולמשוך את עצמך למעלה באמצעות חוט. התיישבנו בפנים והתחלנו למשוך. 

מרים אמרה לי, "אף פעם לא היה כאן איש מצחיק כמוך."

"אני מצחיק? באמת?" 

"באמת!"

"זה הדבר הכי נחמד שאי-פעם אמרו לי."

הגענו למעלה. 

"אפשר לראות מכאן את כל העולם!" היא הכריזה. לא ידעתי אם זו עובדה רצינית או הגזמה של ילדה. אני יכולתי לראות עד האופק, ומה שראיתי שיסע את ליבי. 

היינו על אי קטן, מוקף מכל עבריו בים לבן גועש. בתוך האי, לכל מרחק שהסתכלתי, ראיתי רק בורות ובורות. לא הייתה קהילה אנושית אחת אחרת. 

"המשימה נכשלה," לחשתי, מלטף את הדמעה. "סלחי לי." 

הורדנו את הדלי. 

"לאן תלך עכשיו?"

"חזרה הביתה". הייתי אכול מרירות וכישלון. דמיינתי את פניה של שרון לכשתדע. עקבנו אחרי כפות רגליי שהסתובבו במהלך היום, מנסים למצוא את הדרך חזרה אל החממה. ואז הגענו. עמדנו במקום בו העקבות פוסקות. 

נשאתי את עיניי ולא ראיתי שום דבר. 

היינו במקום הנכון. עקבות רגליי נגמרו כאן ולא המשיכו. זה המקום בו יצאתי מן החממה; כל הסימנים העידו על כך. אבל היה רק עוד חול וחול. 

כרעתי ברך. ידיי התלפפו בתפילה. "שרון!" קראתי. "שרון!" אחר כך זו נהייתה לחישה מתחננת: "שרון..."

התחלתי לרוץ. 

"אדוני, שוב יש לך מים בראש. אולי כל הראש שלך מים."

שאגתי שאגה גדולה ומרה. רצתי ורצתי. 

"לאן אתה הולך?"

"אל הים! אל התקווה היחידה שעוד יש!"

רצתי בלי מעצור. מרים איבדה אותי מוקדם; כיסיתי במרוצה את כל האי. הלב שלי חישב להישבר, הריאות שלי התחננו שאפסיק, גם המוח התעקש לחשוב בהגיון. לא הקשבתי להם. השְחור שאכל בי בלע את כולם. 

בסוף הגעתי אל שצף גליו. נעמדתי על הסלע וצעקתי: "לאן הגעתי, עד היכן יצאתי, איפה החממה שלי?" הוא היה לבן ושותק ואכזרי, ואני נתתי את עצמי אליו, נתתי לו את כולי. השלכתי את גופי כמו בדיל עופרת מן הסלע אל לועותיו. הלבן והרטוב הציפו אותי, כיסו ריאותיי, חדרו אל תוך עיניי. המלח מילא את הנחיריים. שדה הראיה התעוור, והנשמה כמעט נקרעה כבר. אך עד מהרה מצאתי את עצמי נסחף אל החוף. לא, לא! בכוח שעוד היה בי שחיתי חזרה אל תוך הים. גופי נאבק לצוף ואני נאבקתי לטבוע. כמעט שהגעתי להתשה. 

פתאום דמותה נראתה לפניי. היא הייתה בוכה, ופניה חיוורות. 

"שכחת?" אמרה. "שכחת?

שכחת שאני זו שביקשתי ממך לצאת לכאן? שכחת כמה דמעות בכיתי, ואף על פי כן החלטתי שזה הכרחי?

"לא ידעת!" צעקתי לה בריאות בצקות. "כל הארץ הזאת רק אבק וחול!" 

"אני ידעתי, אדמירל אמיץ. ידעתי והחלטתי. הסיבה ששלחתי אותך לכאן עמוקה ממה שאתה יודע. הסיבה היא נסתרת מאחורי הגלויה. לא שלחתי אותך בשביל חממיה. שלחתי אותך בשביל..."

היא כמעט נגעה בי, כמעט הפיכה בי תקווה. כמעט היה שוב טעם לחיות.

"עכשיו שחה חזרה", אמרה לי. 

כל גופי היה גמור. ושחיתי. 

זמן רב גרתי עם אנשי החול, אוכל את מאכליהם, משוחח בלשונם. ובסופו של דבר התחלתי גם אני לחפור. הימים היו כולם זהים בשגרת החול הצהובה. הם קיבלו אותי כאחד מהם, העניקו לי אין-שם ואין-זהות משלי. אחרי כמה חודשים התחלתי להרגיש את הפנים שלי נעלמים. 

על דבר אחד לא ויתרתי: על זכרון החממה. בלילות היא הייתה בוכה מתוך ליבי ואני הייתי מרפד אותה באהבה.

רק בלילה, כשכל אוזן ביקורתית אפשרית ישנה, יכולתי לספר למרים את הסיפורים. ממשש בדמעה שלי, חלקי בוכה חלקי צוחק, גלגלתי מילותיי. הסיפורים היו ארוכים וכחולים ונגעו בשורשי העצב. סיפרתי לה על החממה. 

נדהמתי מן ההתבגרות שלה. היא נהייתה מילדה לנערה ועדיין נותרו לה פנים. הרגשתי שסיפוריי נוטעים בה משהו אחר, מרדני, שואף. אני והיא היינו חברים לברית סודית, שונים בצורה זו או אחרת מאנשי החול.

לילה אחד התפרץ אחד מאנשי-החול אל הלילה שלנו. נבהלתי נורא: מי יודע מה הוא עלול לעשות! אבל הוא אמר שגם הוא רוצה לשמוע, והתיישב כמו ילד טוב על יד מרים.

כך המעגל התרחב. היינו חבורה סודית, אבל מי שהיה צריך ידע. סיפרתי להם סיפורים על יוזמה וכישרון; סיפורים על סימפתיה ודמיון. ופתאום שמתי לב לדבר משונה. ברמזים דקים תחילה, ברמיזות דקות, התחילו להסתמן להם תווי פנים. 

לילה בודד אחד מיששתי בדמעה, ופתאום פניה שוב עלו אלי. לא ראיתי אותה כבר שנים; כבר כמעט שכחתי איך להביט בה. 

"אדמירל אמיץ," אמרה לי.

"מלכתי הנאווה."

"התעלית מעל כל הציפיות". 

"האם הצלחתי במשימה?"

לרגע לא ענתה. אחרי זה השיבה: "אתה מצליח בה בכל עת יותר."

והתחבקנו.

ואז בשלהי צהריים של יום קיץ חד זה האיר לי. קראתי למרים ואמרתי לה להחזיק בזנט. יחד בנינו את החממה הגדולה. "זאת חממה לרעיונות," אמרתי לה, "חממה לחלומות. אבל אנחנו לא נכנסים אליה ולא הופכים למלך ולא למלכה. אנחנו ממשיכים לבנות את החממה הזאת עד שהאי כולו יהיה חממה אחת גדולה."