לאבא שלי היה אוסף כפיות גדול שנתלה על ווים מהתקרה של הסלון ובמטבח וחדרי השינה שלנו. הוא היה קונה סטוקים מסיטונאים, חברים היו מביאים לו מחנויות בוטיק בצפון או מחוץ-לארץ, ואחת לכמה חודשים היה יוצא במצוד אחר כפית מיוחדת במינה עליה שמע. היו כפיות מטבח רגילות, מאלף מינים שונים, והיו כפיות ברונזה גדולות שהחלידו עם השנים, והכפית עם הסכין בצד השני, וכפית זהב עם ציור של שודדים, וכפית קטנטנה ונוצצת עשויה זכוכית טהורה.
אמא שלי הייתה מנפה את הזבובים במטבח עם מניפה. חם! חם כל-כך! הייתה צועקת עליהם או עלינו או על העולם. הקיץ כבר הגיע ועדיין לא ירדה טיפה אחת של גשם. האדמה הייתה סדוקה וחרבה, ואפשר היה לטעום בה מלח. תאמינו לי, אני ניסיתי. כל השכנים אמרו שהיו עוברים מכאן, היו עוזבים את כפר המעברה הזה ועוברים לאיסלנד, או לנורבגיה, אם רק היו יכולים. ואתה עם הכפיות שלך, אמרה אימי. כולם פה מתבשלים ואתה כמו הברון.
אחי מנשה חזר הביתה מהתיכון וישר התחילו הצעקות. הם צעקו עליו כמעט מדי יום, על הלכלוך והחורים בחולצה, על האופן בו שערו גדל פרע, על צלילי הרגאיי שבוקעים לו מן החדר, על המהנדס המבריק שהוא רוצח בכל שיעור שהוא מבריז ממנו. הוא נכנס לחדר וסגר את הדלת, ולשם איש מעולם אל נכנס.
אמא שלי חובטת את הכביסה של מנשה ובכל מכה שלה יש כוונה. כשהיה צעיר הייתה מוצאת לו חיות בתוך הראש. זה התחיל מכינים ופשפשים, אבל עד מהרה גילתה שם חרדונים ולטאות וינשופים. רותי אומרת שהחיות היו המחשבות שלו; שהן בקעו דרך החורים של הראש ויצאו אל השיער. היא קצת משוגעת, הרותי הזאת.
ואז אחרי איזה יומיים הוא חוזר הביתה אם ציפור פצועה, כזאת עם מקור ענקי ועיניים בולטות שאפשר לראות להם את הורידים, נוצות חומות ענקיות ומלוכלכות מזדקרות מכל עבר הכנף הפצועה שלה, ואומר: אני שם אותה בחדר. אבא אומר: אתה לא מכניס הביתה את הווילדה-חיה הזאת! אמא אומרת: אתה יודע בכלל איזה מחלות היא בטח נושאת? רותי אומרת: בא נקרא לה קולולולוש! אני אומר: מותר ללטף אותה? מנשה אומר: היא איתנו עד שתוכל שוב לעוף.
הוא השאיר חלון פתוח, וכל יום אולי שש עשרה פעם היא הייתה עפה חצי דרך וצונחת לרצפה. בטח נשברו לה שליש מהעצמות. גם הייתה צורחת המון, במין צווחה ציפורית מזוויעה. אמא רצה מהכלים לכביסה – צרחה ציפורית. אני ננעל בשירותים וצועק חמש שעות – צווחות ציפוריות. אין מלח למרק הקישואים – קולות מן החדר מלווים כל הרגע.
לא היה יום בו הם לא רבו. שתצא מכאן, היא לא יוצאת. אם היא יוצאת אני יוצא. באמת הגיע הזמן שתצא כבר, תצא לעולם, תעשה עם עצמך משהו. אם היא יוצאת היא יוצאת רק אל השמיים. שומעים? לשם היא תגיע בסוף.
ואז דברים התחילו לקרוס. אבא הזמין הביתה שתים מהידידות שלו לארוחת ערב, אמא גלגלה עיניים. מעל מרק דלעת ולחם כפרי הוא סיפר בדיחה מעליבה, ואמא לקחה ללב. היא ישבה זעופה לה בשקט, אבל אחרי דקה קמה לעזוב. "תשארי, חגית," הוא אמר.
"אז תגיד שאתה אוהב אותי."
מבט של מבוכה התפשט על פניו, שפתיו התעגלו בקו דק מאוד, והוא לא אמר דבר.
"תגיד שאתה אוהב," היא חזרה אחרי אולי דקה של שקט.
הוא הוריד את ראשו.
אמא כיבסה את הבגדים של אבא עכשיו. שלושים שנה, פלאח. ומי הוא חושב שהוא, פלאח. כל הזמן הזה אני סותמת את הפה, פלאח פלאח על המכנסיים.
טיפה אחת של גשם לא ירדה בחוץ. רק השמש הקופחת שהבריחה אנשים אל מתחת לגגות הפח. יותר מדי אנשים עמוסים ביחד, ידיים בתוך רגליים, פנים בתוך אוזניים, הזיעה של כולם מעלה לכולם את הסעיף. יצאתי החוצה לקטוף נוריות, אבל הן היו מוגנות על ידי רשות הטבע והגנים.
רותי חזרה הביתה עם שריטות בידיים ואמרה שדפנית עשתה לה את זה. מי זאת דפנית, שאלנו, אבל לא הייתה בכלל ילדה כזאת בכפר. כן כן, דפנית, זאת עם השיער הכחול הבהיר, הבת של האיש על הירח. אחרי זה היא בכתה בחדר שלושה ימים ברצף. אבא שלי אמר ללכת לבית חולים, אמא שלי אמרה מה השכנים יגידו. שתקנו ונשבענו לעצמנו שכלום לא קרה.
וכל הזמן קולות גבוהים של הקולולולוש הזאת, וצלילי החבטה של מי שנועד להגיע לשמיים והוא כבר בשל ומשתוקק והוא פשוט לא מסוגל.
השנה הסתיימה וחזרתי הביתה עם מספיק-בקושי במדעים. בימים רגילים זה היה בסדר, אבל אבא שלי פשוט התפוצץ לרסיסים. אתה בושה למשפחה, אתה בזיון לרחם שהוליד אותך. כל זה ככה מול כולם. השפלתי מבט ושתקתי, אבל בפנים רציתי להרוג אותו.
אני חושב שמעולם לא דיברנו בעברית נורמלית בבית שלי. כל אחד דיבר בעברית משלו. הייתה עברית של אבא ועברית של אמא ושל מנשה ורותי ואהוד. אף מילה לא באמת הגיע לאוזן שהיא נועדה לה, היא רק יוצאה מהפה של מי שאמר אותה, זה כל מה שהיא עשתה. אני חושב שאני יכול להרגיש את כל המילים האלה שלא הגיעו לייעודן רובצות עדיין באוויר שלנו ומכבידות עליו כל-כך.
ואז יום אחד לאבא שלי פשוט נמאס. האישה, החובות, החום הלא נסבל, רותי, מנשה, המגבעת שאיבד, הכל פשוט רבץ לו על הלב עד שבקע אותו. בלי לחשוב על מה שהוא עושה, הוא ניגש אל חדרו של אחי מנשה, ובפעם הראשונה מזה עשר שנים פשוט פתח את הדלת.
"מנשה," אמר.
ממש באותו הרגע כל הכפיות שנתלו נפלו אל הרצפה. בבת אחת, ברגע אחד, בלי שום סיבה מונהרת. היה צליל אדיר, ערימה של צלילי הכאה ונפץ שהתנגנו כמו סימפוניה זה אל תוך זה, חותכים באופן חד ובלתי-נשכח מהשקט שהיה שם עשרים שנה.
באותו הרגע ממש הציפור קולולולוש הרימה צוואר ופרסה כנף, נתנה תרועה אחת אחרונה לניצחון, לא הצווחות הפתטיות שהייתה משמיעה, צליל חזק וברור וגאה, ועפה אל השמיים.
ממש באותה שנייה נשמע קול נפץ אדיר, וירד הגשם.
