יַשְׁקֶה

יַשְׁקֶה

השולחנות עומדים במרווחים שווים זה מזה, המפות הסגולות עוטפות אותם כמו שביס ביום חג, עליהם מזדקפים נרות בתוך פמוטים מלאי מים המונחים על חלק מהשולחנות, ובאחרים מתנוססים בגאווה וורדים לבנים כלובן שמלתה.

המלצרים מתרוצצים בין השולחנות כיונים העוברות מקן לקן ומביאות איתן מזון.

היא עדיין לא היגיעה, כמעט סיימה , עוד כמה סיכות המחפשות משטח להקישו כנחש, וכבר הכול יסתיים והיא תצא לקראתו בכל הדרה.

הוא בחר לה את ההינומה הארוכה ביותר, לתת לה שוויון של מלכה, היא הרי המלאך שלו, פניה בהירות ועיניה שחורות שלא ראו צבע מעולם, את שפתיה ביקשה למשוך בוורוד עדין שלא תתבלט, הייתה מוותרת על כול זה, זו לה, הרי הפעם השנייה תחת חופה וקידושין ושוב התחלה חדשה.

היא נזכרת בפעם הראשונה, עם יַשְׁקֶה המפקד בצבא, היא הייתה חיילת שאך סיימה בית ספר תיכון , שם הייתה תלמידה מצטיינת ונערה מקובלת בכתתה, כאן בין כל החיילים נבלעה כדג בים, ובכל זאת ישקה הצליח לדוג אותה מבין הדגים שתחת פיקודו.

היה מזמין אותה אליו לחדר בכל מיני תירוצים בכדי לראותה ולשוחח איתה.

"לירון, כנסי אלי בבקשה" היה מצווה קלות.

"כן המפקד" הייתה עונה בעיניים מושפלות.

עיניו התכולות היו מביטות בה כקרני לייזר ממוקדות ושפתיו מעלות חיוך שובב.

"תדפיסי לי בבקשה את שני העמודים האלה"

"איך בדיוק אתה רוצה ?"

היא ניסתה למשוך את הזמן ולהביט בעיניו התכולות שלא יכולה הייתה להסיר מבטה מהן ברגע של חולשה.

עוד זוכרת היא את הנשיקה הראשונה שלהם, זה היה בג'יפ הצבאי שלו עת אסף אותה לביקור ביחידה אחרת. היא ישבה לידו וסיכלה את רגליה, חצאיתה הצבאית התרוממה מעט וגילתה את בירכיה, עורה הלבן בהק באור השמש שחדר אל הרכב הפתוח מכל צדדיו.

הוא עצר את הרכב וקרב אליה, לאט, בדק את מוכנותה , היא לא זעה ולא נעה רק חיוך קטן וחושק נחשף על פניה. פניו להטו ושפתיו רטטו עד שנגעו בשפתיה. היא טעמה את האהבה שחשקה בה.

הם נישאו בחדר האוכל הגדול של היחידה, רב צבאי קידש וכל החיילים צהלו.

היו מאושרים "עד הגג", תכננו להגדיל את משפחתם,כיוון שישקה בעל הלב החם, כל כך אהב ילדים, שכבר שוחח איתה על הרחבת המשפחה. הזוג קנה בית קטן בצפון הארץ ושם החלו את חייהם.

נישואיהם ארכו כשנתיים בלבד, עד הפיגוע בגבול הצפון שלקח אותו ממנה.

היא לא תשכח לעולם את הנקישות בדלת שבישרו לה את מותו, נפלה ולא זכרה דבר, וכשהתעוררה, פניו של הרופא הצבאי נגלו לעיניה במקום פניו של ישקה.

שנה לא יצאה מביתה לבילוי,התאבלה, סירבה להכיר גברים חדשים, עד שיום אחד זה קרה. היא יצאה למרכול הקרוב לערוך את קניותיה ולפתע שמעה קול מאחוריה.

"אפשר לעזור לך ? מה את מחפשת ?" קרא הקול .

"לא, תודה, אני מסתדרת" ענתה באדישות והמשיכה.

"בכל זאת, תני לי לעזור לך" התעקש הקול.

היא סבה לאחור וראתה גבר חסון, פניו מרובעות מחמת שריריו התפוחים, שיערו מקורזל, עיניו חומות וארשת שלווה ניבטת מהן.

"שמי יוסי " אמר והושיט לה את ידו.

בחוסר רצון ענתה,

"שמי לירון " וסקרה את דמותו.

היא נזכרת באותו הרגע שגרם לה לשחרר חדר אחד בליבה מֵאֲסוּרָיו.

היא נשבתה.

החופה עומדת במרכז השטח, רוח קלילה מנערת את לובן בדי המשי השקופים המעטרים אותה ומשווים לה דמות אגדית, פיה הנעה עם אדרתה הקוסמית ובידה שרביט המחפש להפוך צפרדע לנסיכה.

האורחים החלו מגיעים ומתהלכים על מרבדי הדשא הירוקים הפרוסים למרגלות צוקי החוף. שמש של סוף יום נושקת לקו המים כשפתיים אדומות המחפשות מגע של אהבה.

יוסי בא לאסוף אותה עם רכב לימוזינה מושכר, היא עומדת מולו כבובת שלג שזה עתה יצרו, הדבר היחיד החי בה היה, זר פרחי הסיגליות שבידה. בראותו אותה , דמעת שמחה מהולה בחמלה נקוותה בזווית עינו,

"לירון אהובתי, מלאך שלי, אנא חייכי אליי "

מחייכת קלות ושתי דמעות עבות דופן יורדות על סומק לחייה, מושכות קו ארוך עד שעוגנות על שמלתה הלבנה.

היא לא מנגבת את הדמעות , הוא שולף ממחטה סגולה שהייתה תקועה בכיס מעילו ומנגב בעדינות את דמעותיה.

"מלאך שלי , אוהב אותך, בואי"

הוא לוחץ את כף ידה בידו ופוסעים יחד אל התחלה חדשה.

רחלי ג.

 7.12 

  ©כל הזכויות שמורות לרחלי ג.