הוא היה ירוק. עם עיגולים סגולים על מרבית גופו.
כל חייו ניסה להגשים את חלומו, אך סביבתו זילזלה בו.
הכירו את לוצקין. לוצקין הוא זחל מאוד שאפתן. לוצקין גדל ביער קטן מאחורי ההרים ומעבר לגבעות. משפחתו נעלמה לו במסע מציאות מזון, וכך נשאר הקטן לבדו, בודד בעולם שלם של חרקים, חיות בר וטבע פראי. הוא למד על בשרו כמה קשה לשרוד, וכמעט נטרף כמה פעמים. אך אהבתו לחיים חיזקה אותו, נתנה לו מוטיבציה וכוח להמשיך. לוצקין בנה לעצמו מחילה קטנה מאחורי גזע עץ רקוב. הוא מילא את האיזור בעלים יבשים, ואת המחילה עצמה קישט בחתיכות דשא שהיו תלויות על התקרה. הזחל אהב לאכול עלים בשרניים ולשתות טיפות גשם צלולות. הוא התמכר לתחושת המים הצוננים על פיו, מתפזרים בכל גופו. סדר יומו היה קבוע. אכילה, שינה, טיולים קצרים. אבל לוצקין לא הסתפק בחיי השרדות, הוא לא רצה לבזבז את ימיו המעטים באכילה ובשינה. ללוצקין היה חלום אחד- לעבור את הנהר, לראות עולם. משפחת הזחלים שהתגוררה ביער, הזהירה את לוצקין לא מעט פעמים. "מקומך כאן, במחילה. תסתתר כל עוד אתה יכול. העולם הוא לא פיקניק, לא קל שם בחוץ לזחלים... תפסיק לחלום ותמשיך לשרוד". אך הוא היה בטוח בעצמו, ומוכן היה להסתכן על מנת להגשים את חלומו.
ימים רבים עברו עליו, כשהוא מציץ לעבר הנהר. המים הכחולים זרמו בלי הפסקה, השפריצו לכל עבר. על שפת הנהר ובתוכו, נחו סלעים אפרפרים וחלקלקים, על חלקם צמחו צמחים ירוקים ורקובים שלוצקין לא הכיר. ראייתו של הזחל לא היתה חזקה, לכן לא יכל לראות מה יש מעבר למים. האופק היה מטושטש, אך טישטושו רק סיקרן יותר את לוצקין. צבעים מעורפלים של ירוק וכחול נראו ברקע, עם עננים לבנים. לוצקין חייך בליבו- "יבוא היום בו אגשים את חלומי". הוא היה בטוח שמשפחתו תהיה גאה בו, על שהעז וניסה. הוא זכר שאימו המנוחה תמיד רצתה לעזוב את היער ולחפש חיים טובים יותר, אך בעלה מנע בעדה לעשות זאת.
בוקר אחד, החליט לוצקין שהיום זה היום. הוא פקח את עיניו ופיהק פיהוק קטן וחלוש. קרני שמש חדרו למחילתו וחיממו אותה. לוצקין בהה בקישוטי הדשא התלויים. הוא אהב לראות את קרני השמש הצהובות והבוהקות, מאירות את חתיכות הדשא. האור נשבר ונזרק לכל הכיוונים. לוצקין הוציא עלה בשרני מהמחבוא ונגס בו בתיאבון. הוא היה צריך לאכול הרבה על מנת להיות חזק. לאחר שסיים את ארוחתו, לגם טיפת גשם ששמר לאירוע מיוחד. הטיפה היתה שמורה בתוך הבית של הבלוט. לוצקין החליט שחבל לבזבז זמן, וזחל לעבר היציאה. לפני שעזב, הביט לאחור בפעם האחרונה. מחילתו נראתה שלווה כל כך, שקטה ומזמינה. לוצקין עצם את עיניו ונזכר ברגעים הטובים שחלפו עליו פה. הוא שיחזר בראשו את הלילות החמימים מתחת לאדמה, כשבחוץ היה גשם. הוא נזכר בלילות הצוננים, כשבחוץ היה חמסין. המחילה שירתה אותו נאמנה ולא אכזבה ולו פעם אחת. לוצקין הזיל דמעה ויצא מהפתח העגול.
הדרך לנהר לא היתה קלה. אוייבים רבים ציפו לצייד זחלים, ולוצקין היה קורבן קל. אך חכמתו של הזחל תרמה לו בחייו, בייחוד ברגעים משמעותיים אלו. הוא הסתתר והתחבא מאחורי עצים ואבנים, ולבסוף הצליח להגיע אל היעד.
הוא זחל על סלע חלקלק והריח את המים. ראשו פעל בלי הפסקה, אך ליבו גבר על המחשבות. לוצקין זחל לאט לאט לקצה הסלע, וקפץ. מכת קור שיתקה את גופו. המים הקפיאו אותו וסחפו אותו במהירות הרחק מהיער. ראשו חדל לחשוב, ליבו ניסה להתפלל. לוצקין חשב שגורלו נחרץ, אך שמח שלפחות ניסה להגשים את חלומו. הוא העלה על פניו חיוך דק. בדיוק כשזה קרה, התרחש נס. גופו של לוצקין החל לייצר חוטים דקים, ולהתעטף בהם. הזחל חש תחושה מוזרה של חום והגנה, ונרדם בשקט בתוך מעטפת החוטים שהופיעה לה לפתע.
לוצקין ישן תקופה ארוכה. בזמן שישן, חלם חלומות. חלם על מקומות רחוקים, עצים ירוקים, נופים חדשים ו... פרפרים. כשהיה קטן, סיפרה לו אמא סיפור. אמא אמרה שכל הזחלים הופכים להיות פרפרים, ואז חיים רק יום אחד. לוצקין פחד מהמחשבה הזאת, והדחיק אותה. אבל עכשיו, כשישן, הוא חלם על פרפרים. ויותר מכך- הוא אפילו חלם איך הוא יהפוך לפרפר יפה תואר, ברגע שיפקח את עיניו. כשפקח את עיניו, ראה לוצקין מסך לבן. קשה היה לו לנשום, והוא זז והשתולל בתוך העטיפה. אחרי כמה תזוזות רציניות, הצליח לוצקין להשתחרר. הוא פרס את כנפיו ועף גבוה למעלה. לקח לו זמן להבין מה קורה, אך בזמן הזה הוא כבר היה גבוה למעלה. הוא הביט מטה, וראה מפל ענק. פלאשבאקים תקפו אותו, והוא נזכר בנהר הנוראי. ככל שעף גבוה יותר, יכל לראות את המשך המפל. לבסוף ראה את הנהר, שהיה מחובר למפל. לוצקין הבין שזרם המים הוביל אותו לכאן, והוא נפל עד שהגיע לתחתית. הוא שמח בליבו. היה זה נס משמיים, והוא הודה לשמיים על כך שהצילו אותו. כנפיו היו צבעוניות ומרשימות, והוא הביט בהן בגאווה. למרות הפחד שלו להפוך לפרפר, שמח לוצקין על ההזדמנות שניתנה לו. רק כך יוכל להגשים את חלומו, לעוף בשמיים ולראות עולם.
לוצקין התעופף לאורך הנהר. היער המוכר נראה כל כך שונה מלמעלה. הוא פחד להיכנס אליו, לכן רק חלף מעליו במהירות. בצידו השני של הנהר, היה עוד יער. זהה לחלוטין ליער המוכר. לוצקין ציחקק בליבו, "בשביל מה בכלל הייתי צריך לעבור את הנהר?". הוא המשיך לעוף במהירות, לחתוך את הרוח ולבלוע את המראות בעזרת עיניו. צבעים חדשים התגלו בפניו, והוא הוקסם מהם. כשהתעייף, התיישב על עץ גבוה. הוא הביט על השמיים וראה את השמש שוקעת. היתה זו הפעם הראשונה בחייו, שראה את כל גודל השמש ולא חלקים ממנה דרך צמרות העצים. המחזה היה מרהיב. השמש הכתומה מילאה את כל השמיים באור עמום, וירדה לאט לאט מאחורי ההרים הרחוקים. לוצקין לא הסיר את עיניו עד שקצה השמש נעלם לגמרי. "זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי אי פעם" אמר לוצקין לעצמו. "אני מסכימה איתך" נשמע קול מאחוריו. לוצקין נבהל קצת והסתכל אחורה. ליבו נפל. פרפרית לבנה צחורה נראתה מעופפת לה בחינניות. מחושיה מוזהבים ועל כנפיה הגדולות והלבנות, הופיעו עיגולי זהב מהודרים. לוצקין מעולם לא ראה יצור יפה כל כך, והרגיש תחושה מוזרה בבטן. הפרפרית התעופפה לכיוונו והתיישבה לידו. "נעים מאוד, אני שרלין" אמרה בחיוך קסום. "אני לוצקין, ואת הדבר הכי יפה שראיתי בחיים". על לחייה של הפרפרית הופיעו עיגולים קטנים ואדומים, וחיוכה היה מבוייש במקצת. "מה אתה עושה כאן?" שאלה אותו. לוצקין סיפר לה את תולדות חייו. שרלין התעצבה ודמעה קטנה זלגה על לחיה. "מה קרה?" שאל לוצקין בדאגה. "עוד כמה שעות אני אמות. שנינו נמות" אמרה בקול רועד, ודמעות גדולות נזלו על פניה. לוצקין התעצב גם הוא. החיים יפים כל כך, יש המון דברים לראות, הוא רצה לחיות.
בשמיים הופיעו כוכבים רבים, וירח עגול אחד. "בואי איתי" אמר לוצקין לשרלין, "אנחנו ננצל את הלילה הזה". וכך, ללא מילים, התעופפו השניים יחדיו. הם הגיעו לשדה ענקי ושיחקו שם תופסת. במשך שעות הם עפו וכמעט ולא עצרו. אף אחד מהם לא דיבר, אלא לגם בעיניו כמה שאפשר. בסביבות השנה חמש, כבר החלה השמש לזרוח. לוצקין ושרלין התיישבו על עלה גדול בצורת תילתן. הם הביטו אחד בשניה, וידעו שהסוף קרב. גופם נחלש ועניהם נעצמו באיטיות. לוצקין התקרב אל שרלין וחיבק אותה. הם נשכבו על העלה, מחובקים. כנפיהם מקופלות לאחור ומחושיהם קשורים. הם הביטו זה לזו בעיניים, עד שהן נעצמו. וכך, הם נפרדו מהעולם הזה, ללא מילים, ללא תלונות, ועם הרבה אהבה.
