הכסאות בתחנת האוטובוס נראו קרובים
האוטובוס עצר, ירדתי ועשיתי את דרכי אל עבר השביל המפותל בדרך הביתה
אותו שביל מוכר
אותו ריח חזק של שתן
ילדים בודדים שיחקו בגן, אישה יושבת על ספסל.
הגעתי אל הקטע הקצר שבו אפשר ללגום מאור השמש והרוח ליטפה ברוך.
בהמשך ראיתי אותם עומדים עם כלביהם ומדברים להם בנחת כמו בכל יום, את האישה עם עגלת התינוק מסתבכת עם רצועת הכלב וכמובן, הכיכר העגולה.
בראשי דמיינתי איך יכולתי לשפר את מראה המקום,לשפוך יופי, האם העירייה מודעת לקיומו של גן זה?
אם רק אוכל לטפח את הפרחים...
בעודי שקועה במחשבות, ראיתי גור חתולים קטן עושה את דרכו אל הכיכר.
חיפשתי אחר אם הגור, אך לא הבחנתי באף חתול באזור.
המשכתי הלאה בדרכי אך לפתע רגליי עצרו.
כמריונטה רגליי הסתובבו אל הגור, התיישבתי בכיכר והגור התקרב אליי.
הוא היה רזה ובקושי עמד על רגליו, ליבי יצא אליו. חיכיתי כמה דקות במחשבה שאמו רק הלכה וכבר תחזור, אך לא כך היה הדבר, אוכל ומים לא היו לי ודמעות הציפו את עיניי, לא הכרתי את ההרגשה הזו, זה כרסם בי.
ידעתי שאני צריכה לעשות משהו, אך לא ידעתי מה- בבית מחכה לי כלב, אמא שלא תרשה זאת בשום אופן ובאשר לחברים..מעטים הם מכדי לעזור.
הבטתי על הגור וזה ניסה להתקרב אליי.
לא עמדתי במראהו הכחוש, הוצאתי את דבריי מהשקית והכנסתי את הגור פנימה.
הלב שלי דפק, הרגשתי שזו מטלה חשובה והגור זקוק לי.
הגעתי אל הבניין, הנחתי את השקית עם הגור ליד המרתף בתקווה שאף שכן לא יגלה ועליתי מהר הביתה.
הוצאתי שתי קערות ומלאתי אותן בחלב ומים. ירדתי מהר במדרגות ושחררתי את הגור הקטן בגינה מתחת לבניין. הגור היה מבוהל ונס על נפשו. פחדתי לאבד אותו והתחלתי ליילל כמו חתול.
הוא התקרב ולגם מן המים. עיניו הכחולות הביטו בי בתחינה למגע, נשברתי,
הטלפון צלצל ואימי הייתה על הקו. דמעות זלגו מעיניי ולא יכולתי לעצור, סיפרתי לה שהגור למטה ואני לא הולכת משם עד שימצא פתרון.
תחושת חנק פרצה בי ובלית ברירה היא הסכימה שאקח קרטון ואשים את הגור במרפסת השירות.
עליתי חזרה הביתה ותרתי אחר קרטון. מצאתי את הקרטון הישן של שואב האבק והוצאתי את הדברים משם. ידעתי שהיא תכעס עליי כשתחזור אך לא היה לי אכפת. סגרתי בחדר את הכלב וחזרתי במהירות אל הגור. הרמתי אותו אל תוך הקרטון ועליתי עמו הביתה.
הוא היה מבוהל, וחלש, לא היה לו כוח לילל, רק גרגר מעט.
שמתי מגבת, מים חלב וכמה גרביים ישנים. ליטפתי אותו והוא הראה לי חיבה.
לעולם לא אשכח את הרגע הזה, כמה חום ואהבה הענקנו אחד לשני.
הגור הקטן ישן, ולא נגע בחלב ובמים. הרגשתי חסרת אונים, לא ידעתי איך לטפל בו.
ניסיתי את מזלי וצלצלתי לכמה אנשים שהייתי עמם בקשר: חלקם לא ענו, וחלק לא רצו לטפל בחתול.
הבטתי על הגור וליבי כאב.
לאחר כמה שעות של תהייה אימי הגיעה הביתה, היא הביטה על החתול ובלי להסס ליטפה אותו ואמרה לי שזו נקבה. היא חיפשה אחר מזרק קטן ומילאה אותו בחלב. היא תפסה את הגורה והזריקה לפיה את החלב. דמעות זלגו מעיני. היא הביטה בי במבט שואל, ואני לא יכולתי לעצור את הבכי.
אימי התקרבה אלי וחיבקה אותי ואמרה שיהיה בסדר ומחר נשים אותה אצל הווטרינר ליד הדלת. נשמתי לרווחה, והבטחתי לגורה הקטנה שהכול יהיה בסדר.
למחרת בבוקר נפרדנו אחת מהשנייה. ליטפתי אותה ושלחתי אותה עם אימי אל הווטרינר.
במשך היום דאגתי שמא הווטרינר לא ייקח אותה תחת חסותו, אך צלצול הטלפון של אימי הרגיע אותי.
היא סיפרה לי שהיא מטופלת על ידי הווטרינר ומקבלת מזון ומחסה ותישאר אצלם עד אשר ימצא לה בית. שמחתי כל כך והרגשתי איך אוויר חודר אל ריאותיי.
באותו היום
עשיתי את דרכי בדרך המפותלת חזרה הביתה.
ילדים צחקו בהנאה, אישה יושבת על ספסל,
אישה עם עגלת תינוק מסתבכת עם הרצועה של הכלב.
מזווית העין כבר יכולתי לראות אותה,
הכיכר העגולה.
אותו מקום מוזנח עם פוטנציאל ליופי.
נשמתי עמוק, והמשכתי הלאה
עם אהבה בליבי.
כל הזכויות שמורות לדניאל.ח © Loner In Love
