מפלגת נהגי המוניות

ואין לכותב שום כוונה לפגוע באף אחד.

הכותב אינו מזלזל בשום עבודה וגם אינו גזען בעליל.

הכותב גם אינו בעל שום דעה פוליטית ימנית או שמאלנית.

קריאה מהנה.

"שמעון, הלו שמעון, זה צביקה. אני רק סוחט את התיירות הגרמניות פה ומגיע לישיבה!" צעקתי במכשיר קשר של המונית.

"קיבלתי, רות סוף," החזיר לי צביקה בקשר.

שחטתי את התיירות הגרמניות במאתיים שקלים, בסך הכול נסיעה מהתחנה המרכזית לאלנבי. אבל מה לעשות, יש מיתון. הדלקתי את הרדיו וחיים משה האגדי שר את שירו, הדלקתי סיגריה, התנעתי ונסעתי משם. יש ישיבה של מפלגת נהגי המוניות. כן, אחרי הרבה שנים שאנחנו מביעים את דעתנו האינטלקטואלית והפוליטית הגיע הזמן לעשות עם זה משהו והחלטנו להקים את 'מפלגת נהגי המוניות'. אני מקום שני וצביקה עומד בראש, תחתנו עומדים עוד מאות נהגי מוניות. מקום הדיונים שלנו הוא הספות של 'אלונית'. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מקום אחר, שהרי בסך הכול אנחנו רק נהגי מוניות.

הגעתי ל'אלונית', ישבו שמה על הספות החומות סביב שולחן מרובע מעץ כל החברה' - נהגי המוניות כשהם מחזיקים בידם בורקס, כוס קפה וסיגריה.

"בחייט אבנר, כמה לקחת לגרמניות? אני וצביקה התערבנו שלא פחות ממאתיים שקל."

אבנר הגמד צעק לי ובא לקראתי, חייכתי לעברו והוצאתי את השטר מכיסי.

"וואלק מלך!" הוא אמר והתחבקנו בעוז כברכת שלום. התיישבתי ליד צביקה, ראש מפלגת נהגי המוניות והוא פתח בדבריו:

"טוב חבריי נהגי המוניות. כנראה המנדט שלנו יעלה ואנחנו אכן נכנס לכנסת, אנחנו יודעים באמת מה הארץ הזאת צריכה, כי אנחנו לא כמו הפלצנים האלה שיושבים שמה למעלה בכנסת, אנחנו מכירים באמת את תושבי הארץ האלה וגם את כל התיירים עם החור בכיס הענק שלהם שבאים אליה. אנחנו הרי מסיעים את כולם. אנחנו יודעים בדיוק מה להגיד להם ויותר מכל אנחנו גם יודעים מה כולם רוצים. כולם רוצים שנהגי המוניות הם אלה שישבו במקום כל הפלצנים האלה למעלה!" שאג צביקה וכולנו הרענו לו במחיאות כפיים סוערות. "רק בשביל שזה באמת יצליח ואני רוצה שכולם ישימו את 'הדעתן' בגז הקירור במונית שלהם..."המשיך ואמר.

"מה זה הגז הזה?" שאל קובי הקרנף.

"הדעתן זה חומר שמשתלב עם הקירור של המונית וגורם לנוסעי המונית להיות בדעה שלנו," הסביר צביקה, "ועכשיו אנחנו 'מפלגת נהגי המוניות' נרים לחיים," אך שוב קטעו את צביקה בדיבורו. הוא קיבל קריאה בקשר שלו מהגששים: "משלוח של צרפתים במרכזית החדשה."

באותה השנייה הישיבה ננעלה והתפזרה. התנעתי את המונית לקראת כיסם הנזיל של התיירים הצרפתיים.

כעבור מספר חודשים כשבכל המוניות בארץ הצליחו לגרום לכל יושבי המוניות להיות בדעתם הנחרצת 'מפלגת נהגי המוניות' נכנסה לבחירות הראשונות שלה בכנסת. אם נזכה אני אהיה שר הביטחון והתחבורה, צביקה ראש הממשלה, ואבנר הגמד יהיה שר התיירות. אנחנו חייבים לזכות.

אני וכל חבריי המפלגה ישבנו ב'אלונית' מול הכנסת, מביטים בפלאזמה התלויה על הקיר, מחכים לראות את תוצאות הבחירות. היו שם כל המפלגות המוכרות: 'הליכוד' , 'העבודה' 'ישראל ביתנו', ש"ס ואנחנו היינו בסוף. הגרפים של המפלגות הגדולות החלו לצמוח על המסך לנגד עינינו ודממה נחתה על כולנו.

הבטנו זמן ממושך במסך בפה פתוח לרווחה, לא מצמצנו לרגע בעינינו ואף אחד לא הבין מה קורה סביבנו. רק אבנר הקרנף צעק: "זכינו!!! זכינו!!" אני עדיין לא עיכלתי את האירוע המדהים שהתרחש באותם רגעים. זכינו? יש סיכוי כזה? בחיים לא זכיתי בשום דבר חוץ מתחרות גולות בגיל חמש עשרה בשכונה. "זכינו!" שמעתי גם את נמרוד בורקס צועק מאחוריי ושביבי הבורקס התמידיים שבפיו פגעו לי בגב. הפניתי פני ימינה והסתכלתי על צביקה שעמד נדהם כמו חטף את שוק חייו.

"זכינו!" צעקתי לעברו ודחפתי אותו. הוא הסתכל עלי, חייך בלהט וניתר במקום כשריר ניגר מפיו.

"זכינו יא מניוק!" צעקתי שוב וכולם החלו לפזז בשמחה ולשיר את שיר נהגי המוניות:

אהבה שלי, אני בך

רק כולי, כולי שלך

אהבה לבנה שלי.

אני שלך, ואני יודע

שאת לא מחכה לאף אחד.

כמותם יש אלפים בחוץ

מרימים ידיהם ואת בשבילם

מראה שאת לא מתמסדת

ישר, לכל אחד.

אך רק אני שר לך את השיר-מונית שלי,

מי איתך נאמן לך

כל יום בכבישים? כל יום!

כל יום. כל היום. יאסו!

אכן שמחה גדולה.

כעבור שנה

הם יושבים שמה למעלה. כמה נהגי מוניות שלא יודעים דבר וחצי דבר בחייהם. מקשקשים על נושאי ביטחון לא קשורים. הם מחשבים את גרעון העם הזה בעזרת מזונאים וגרעינים, המצב הביטחוני הפך לקטסטרופה, כל שבוע יש פיגוע במקום אחר. אבל הם, חוץ מלהביא זכויות לנהגי מוניות ואוטובוסים לא עושים דבר.

"מה קורה כאן?" צעק הפרשן לענייני פוליטיקה בחדשות.

מה הוא המבין האידיוט הזה? הוא לא יודע שאנחנו עובדים קשה? שרק אתמול נכנסה לי קליפה של גרעין שפיצחתי ועד שהוצאתי אותה כמעט הקאתי? ומה? לפני שאנחנו עלינו לשלטון היה יותר טוב? אנשים יצאו למחאה חברתית ושרפו את עצמם, אתם לא זוכרים? אנחנו דאגנו שלא תהיה יותר מחאה חברתית כי אסור לאנשים לצאת מחוץ לדירתם וללכת על הכביש מבלי שיסעו במונית, ולא חשוב איזו. הרחובות שקטים יותר. במקום מכשירי קשר שהיו לנו כנהגי המוניות, הצטיידנו באייפונים מתקדמים שמפחיתים את כמות הרעש. נכון, בקשר למצב הביטחוני וואלה פישלנו. רק המחשבה ש"בני דודנו" יגנבו לנו את הרכבים במקום  לעשות פיגועים - לא באמת צלחה בסופו של דבר. הם ממזרים, עשו לנו טריק שלא היה כתוב בשום ספר וטמנו כאן מכוניות תופת. אבל את המשבר הכלכלי, אני לא מבין. הורדנו לעשר אגרות את מחיר הדלק ואנשים הפסיקו לבכות שהדלק יקר. אבל מאיפה לנו לדעת שזה יגביר את זיהום האוויר והתוצאות תהיינה יקרות הרבה יותר. לא ידענו, אז מה. בכיין העם הזה, בכיין!

לפתע דלת המשרד שלי נפתחה בסערה והדוברת הרוסייה שלי: פולינה בת השש עשרה שעברה לא מזמן ניתוח להגדלת החזה, נכנסה כשכולה רטובה מזיעה ודפים בידה.

"מה קרה פולינה, חשבת עלי או שאת סתם רטובה?" צחקתי.

"זה לא זמן טוב לבדיחות בלאט, " צעקה לעברי במבטא הרוסי שלה. קטעתי אותה: "מה אמרנו על ה'בלאט'?" אני לא מרשה לה לקלל במשרד שלי.

"צודק, צודק בלאט...אבל זה לא חשוב עכשיו," צעקה והאדימה. היא התקרבה אליי עם דפים והניחה לי אותם על השולחן: "העם החליט בחירות חדשות בלאט!" והצביעה על הגרפים המצוירים על הדף.

"מה את מביאה לי לראות את זה? רוסיה טיפשה כאילו אני מבין משהו ממה שמצויר פה!"

"אתה בלאט טיפש! אתה יושב על כיסא שלך כמו מונגול ולא עושה כלום טוב במדינה זאת."

"פולינה!" התעצבנתי וקמתי בזעם מהכיסא, "את מפוטרת בלאט!" היא הסתכלה עלי בבהלה ואז חייכה: "יותר טוב, פולינה חוזרת למולדת, רוסיה. מדינה זאת כולם בלאט מפגרים!" עשתה לי אצבע משולשת ויצאה מהמשרד.

 "עופי מפה! רק וודקה הבאתם לנו לארץ!" צעקתי עליה ולאחר מכן קיבלתי צלצול משמעון ראש הממשלה: "איפה אתה טיפש, יש לנו ישיבת חרום! בוא מייד!" הוא צעק עלי. שיט, נכון הישיבה, קליפת הגרעין בגרוני גרמה לי לשכוח מהדבר הזה.

הגעתי ל'אלונית'. כל אנשי המפלגה היו עצבניים וצעקו אחד על השני. "הנה החמור הגדול הגיע," צעק אבנר הקרנף.

"איפה אתה?" צעק עלי שמעון.

"היה לי משהו חשוב, פיטרתי את פולינה," השבתי.

"טוב, טוב, זה לא משנה עכשיו! מה שחשוב שרואים שהמנדט שלנו מתחלש והעם כבר לא מאמין בנו," התנשף שמעון, "מה זאת אומרת? הרי גרמנו להם להיות בעדנו..." עניתי.

"נכון, אבל עכשיו יצאה מפלגה חדשה של הירקנים בשוק, הם שמים בתוך הירקות והפרות שלהם סם שדופק את המוח במאה אחוז."

"בני זונות כל השוק האלה! איך לא הוצאנו אותם מחוץ לחוק?"

"אנחנו אבודים," אמר שמעון ראש הממשלה ונתן ביס בבורקס תפוח אדמה שלו.

כעבור חצי שנה

פקקים. פקקים. פקקים. תיירים. תיירות. רמזורים אדומים? אין חייה כזאת, חותכים מהר. כן, שבתי להיות נהג מונית מן המניין כמו שהייתי פעם. עכשיו כשמפלגת 'סוחרי השוק' בשלטון יש אינספור דוכני שוק בכל פינה. הם שתלו עצי פרי שמטהרים את האוויר והעם סוגד להם. הם עשו לכאורה גם 'שלום', כן. חזרנו לגבולות 67' . בני הדודים הערבים התמקחו עם סוחרי השוק כאילו שהמדינה הזאת הייתה עוד עגבנייה והצליחו לקחת חצי מהמדינה שלנו, טיפשים. טוב, אבל שמעתי שעוד מעט עובדיי המעדניות מקימים מפלגה חדשה. לא כדאי להסתבך איתם, הם רוסים ועצבניים. הם בטח יחזירו לנו את המדינה. אבל בגלל שהאתיופים ירגישו מקופחים כתמיד, סביר שהם יקימו לעצמם גם מפלגה ויעלו לשלטון, ואז בגלל שהתימנים צריכים תמיד להתערב הם יקימו מפלגה משלהם, ובמדינה של תימנים אין מצב שאני ארצה להיות. יאללה חוזרים לגולה, תמיד חלמתי לנהוג במונית צהובה.