נכלמת ©

זכרתי אותו היטב. פעם אחרונה שהייתי איתו התנשקנו והתחבקנו ונשבענו באהבתנו, עברו שלושים וחמש שנים והוא הופיע בביתי אחרי ששמע על מותו של בעלי.

עשר בערב, אני נחה על המיטה הגדולה בחדר שלו ומסתכלת עליו יוצא מהמקלחת. הוא כולו מבריק, שיערו הבהיר רטוב ומפתה. ארבע שעות אחר כך אנחנו שוכבים על המיטה, ערומים, מתנשפים, הוא מתהפך על גבו ומתנשף בכבדות.

"ואוו." אני אומרת והוא צוחק.

"בדיוק מה שהתכוונתי להגיד."

בהמשך הוא לא רצה לנשק אותי ואמר שהנשים נועדו לסקס בלבד.

"הזיון היה מוצלח ביותר." הוא הודה בפני.

בקולי נשמעה תחינה

"אתה לא רוצה שניפגש שוב?"

"בטח שכן, ארים אלייך טלפון כשאהיה חרמן."

קמתי  מהמיטה מופתעת וכועסת.

"לא הבנתי, לא אמרת ש... איך "הזורם" נהפך "ללא מחפש שום דבר?"

נעלבתי עד עמקי נשמתי יורם מנסה להגיד

"תשמעי, את אחלה."

קטעתי אותו בעודו מדבר

"עדיף שתשתוק!."

לבשתי את בגדי.

"תחסוך ממני את השטויות שלך."

שלוש בלילה. הכביש המהיר נפתח לפני כמו ספר אגדות פתוח שמחכה להיכבש על ידי קורא סקרן וצמא למילים. ואני לבד עכשיו, החושך מקיף אותי ורק המיית הגלים  שלמרות עמודי התאורה המאירים את הכביש ליד הטיילת הכל חשוך בתוכי. אני נוסעת באיטיות  שומעת את אורטוריית חג המולד המתנגנת מרדיו הדיסק, קול התופים ביצירה מעיר אותי לחלוטין ועוד יותר הקולות הווקלים  המתלווים לחצוצרות  יצירת מופת של יוהן סבסטיאן באך לחג המולד. המוסיקה מתנגנת לה ואני חשה את הקור הדולק אחרי בנסיעה, קולם המונוטוני של גלי הים המתנפצים בחוזקה לחוף, דומה שהים עצבני על העולם מסביבו או שהקור מצליף בי ממחשבות על הערב שביליתי במחיצתו של יורם. יש משהו מסוכן מאד ברגע זה, מרגש ואולי משהו מרגיע בפמפום התופים באורטוריה המופלאה הזו.

 הלב שלי פועם בחוזקה, נקרעת בין הלבד ובין פיתוח זוגיות חדשה אני  עוצרת את המכונית. מה שווים החיים האלה כשיורם מתכוון לצחוק עלי? איך התפתיתי לנסוע אליו בלילה, אני רק רוצה לברוח עכשיו.  מדמימה את מנוע הרכב רק רדיו הדיסק ממשיך לנגן. גופי רועד, אני חשה שאין לי כוח להתעמת עם הטיפשות של הנסיעה הזו. שלוש וחצי בסך הכל, הקור חודר לפני, לאוזני, מדגדג את אפי. נפש חיה אין בטיילת, מתיישבת ושומעת את המשך היצירה של יוהן סבסטיאן והגשם ניתך בפראות על שמשת המכונית.