ציור
סיפור ילדות אישי
מתוך מגירת הזיכרונות-אוסף סיפורי זיכרונות ילדות אישיים.
פסעתי באמצע עיר שאת שמה אזכור לעד, והרגשתי את השרפה בתוכי. ילד וילדה מביטים על חלון הראווה אשר לידי, והם צוחקים. אז גם אני צוחק בגלל צחוקם המתגלגל. השמש מתגלגלת ומתגלגלת, הולמת ומתאימה עצמה לעונה. בדמיוני אני מצייר אותה, מדגיש את הצהוב חזק, ואת הציפורים המנקרות ליד- מניח על המדרכה. אני מצייר גם את הבתים, את הכבישים והעצים. ציוריי לא הופכים ליצירות מופת מתקופה אחרת, ולא מתאימים לתצוגה במוזיאון ישראל. אך בהחלט יכו יסוד לציוריי המושקעים יותר בעתיד.
כך הרחובות הופכים לתמונות, והתמונות הופכות לציורי שמן על בד. לפעמים הצבעים לא הספיקו, ולא חדרו מספיק דרך הרגש, אז הייתי מאלתר צבעים בעזרת צבעי מאכל אשר נותרו על מדף המטבח.
כאשר נגמרו בראשי תמונות הרחוב, הייתי פותח את אלבום הבולים שלי, ואוסף ענק מכל מדינות העולם היה ניגלה לעיניי זוהר וקסום. אז הייתי אוצר בראשי אחדים מן הבולים, ומעביר את תוכנם במסר ובדיוק רב אל בד הצביעה והופך אותם לציור ועוד ציור יפה ומושלם.
הנה בול אחד קסום, ובו גלים הסוחפים קונכיות שבורות, ובאחר-שחפים מעל הים המדברים עם השמש. ודיוקנאות רבים של מנהיגים ואישים מכל רחבי העולם. בולים מכל מדינות העולם מסודרים לפי גדלים כמרקחת ססגונית ומפוארת.
ממשיך אני לנדוד כך ברחובות העיר אשר את שמה לא אשכח לעולם. והנה איש מחייך אליי מן העבר השני של הרחוב. הוא יושב על המדרכת ופושט ידו לעזרה. הגשתי לו מן המעות הקמוצות אשר ברשותי, והוא ניסח לי סיפור חיים אשר אותו לא אשכח לעולם.
הוא סיפר לי על איש אחר שהיה חי וגר בעיר אחרת לגמרי, אותו איש היה צייר מפורסם בארצו, ואת הצלחתו רכש בדרך עקלקלה וקשה מאד. אותו צייר החל את דרכו כצייר פורטרטים, הוא היה מצייר דיוקנאות של העוברים ושבים, והיה מוכר להם את ציוריו בפרוטות, כך למעשה היה מתפרנס מיום ליום.
אהבתי מאד את הסיפור, ולימים ניסיתי להתחקות אחר אופן פעילותו של אותו צייר מן הסיפור, והתחלתי לצייר פנים ודמויות מוכרות, מתוך גזרי עיתון, מתוך ספרים, וסתם כך מתוך תמונות מצויות.
כך מדי יום ביומו, הייתי פורש על השולחן את שלל צבעי השמן שלי, את העפרונות והמכחולים. הייתי מארגן לי סקיצה ראשונית ולא מחייבת, מצייר נקודות ומותח קווים אשר יהפכו תוך שעות מספר ליצירה קטנה וצבעונית.
כך הייתי הופך את החלומות והרגשות שלי, למשהו מוחשי וחתום. לפעמים הצבעים היו דהויים מידיי, אז הייתי מוסיף עוד מן הרגשות האחרים. ואם הצבע החזק היה נמרח כבד מידיי, מכתים ומכער, הייתי אוסף אותו מן הצדדים לכדור אחד גדול וממנו מושך קווים אלמותיים.
ועוד אני פוסע ברחובות עירי הקסומה, ושוב היופי שובה את ליבי. הבטן שלי מתכווצת ואני מרגיש כבר את ידי המושחת מכחול נוסף וצבעוני על נופיה של עירי. ואז אותן ציפורים ידועות אומרות לי שאיני יכול להחזיק בשמש עוד ככה סתם, וכי עליי לשחרר אותה על מנת שתשקע אל הערב הבא, ואל הלילה הבודה עוד חלום ואשליה.
בלעתי את השמש! אני חושב, ולעולם לא יהיה עוד בוקר.
אני מתעורר, הציפורים שרות, השמיים כחולים, ואני מצייר עוד ציור.
© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי
