עומס של דכדוך

האדמה בלעה את הצבעים בעומס של דכדוך,
עוצם עיניו, על פניו מרוח חיוך עטור בלבן,
נשיקה רכה, קסומה מאין כמותה, נמה בנחת בעריסת זהב,
זו האש שבלעה את נפשי, זוהי נשמתי המתלקחת בלהבות.

דמעות של מלאכים עם ניצוץ של ראשוני האחרונים,
טירה שקטה שנעה בעלטה בשדה של דם,
עין הזעם ניצבת בשמים, רסיסים קטנים ממנה מחלחלים אל כליותיי,
דרור לצבעי הקשת, מכה אנושה לרעם אפל ביום סגריר.

מתוך השחר הוא מבצבץ, חיוך שטרם נולד,
עיניו מאירות כנשרי השמים, רע וידיד לגואלי הדם,
שומרי הדמעות נשאוני אל מחוץ לחוק,
מלאך חיוור שמעולם לא דמע, קורע גרונו בבכי הצרצרים.