כתם דם

כתם דם \ דוד רפאלי

אני לא זוכר מה קרה.

התעוררתי על האספלט וראיתי כתם דם.

שפשפתי את עיניי. הרחוב היה חשוך, מלבד אור צהוב חלש שהאיר מפנס רחוק. לא ידעתי מה השעה. לא ידעתי איפה אני – הבניינים סביבי נראו כמו מבני תעשייה נטושים והרוסים. חלונות שבורים הוגפו בקרשים, והמדרכות היו מלאות בשברי זכוכית ומתכת חלודה. הייתי מעורפל, מטושטש... ובכל זאת זיהיתי כתם דם סמיך על האספלט שבו שכבתי רק לפני רגע.

בהתחלה חשבתי שהוא שלי. בדקתי את עצמי. מששתי. לא היו חתכים או פצעים. האף היה יבש, ודבר לא נזל מגולגולתי. שום דבר לא כאב. הייתי שלם.

איך הגעתי לפה? לשכב באמצע כביש אספלט מחוספס, באמצע שום מקום? לא הצלחתי להיזכר. הייתה לי תחושה מוזרה, אפילו... די מפחידה... ש... שאני לא באמת רוצה לדעת. שאני לא מרשה לעצמי לדעת. שזה שם – בקצה ההכרה, ואני רק צריך קצת להתאמץ, אבל פחד קר, מקפיא ממש, עוצר בעדי – כמו חומה.

הבטתי סביב. דבר לא היה מוכר. הכול היה זר... הבטתי על הכתם. הייתה לו צורה מוארכת, של... של מוות. מוות שהיה כל-כך קרוב אליי, ואולי בכלל לא היה. היו לו פנים חמורות סבר שהביטו בי בתוכחה. והייתה לו צורה סתמית. סתם... כתם דם על כביש אספלט.  

מרחוק שמעתי צופר ארוך של רכבת. לא רציתי להישאר עוד. רציתי לשכב על מיטה רכה. רציתי לחזור הביתה. לנוח קצת... מחר בבוקר הדברים יראו הרבה יותר ברורים. אבל לאן הולכים? איפה הבית? התחלתי ללכת לכיוון הפנס. לא ידעתי איפה אני... באיזה חלק של העיר, או... באיזו עיר? הרחובות היו ריקים. על אחד הקירות מישהו כתב בשחור: "כולנו משה סילמן". המשכתי ללכת לכיוון האור. לפתע הבחנתי בחפץ קטן באמצע הכביש. ניגשתי אליו – היה זה טלפון סלולארי שבור. מוזר, חשבתי. הוא נראה די חדש. זנחתי אותו והמשכתי ללכת.

פנס הרחוב ניצב על עמוד גבוה בצומת שומם. לאן פונים? ניסיתי את הימין, אך מהר מאד הבנתי שזה רחוב ללא מוצא וחזרתי על עקבותיי. בצומת המשכתי ישר. איפה אני, לעזאזל? הבניינים הנטושים והחשוכים לא נראו מזמינים. שקט מאיים שרר בכול, והופרע רק על ידי קצב צעדיי הקבוע. צליל הסוליה הקשה נוחת על האספלט.

לבסוף הגעתי לפארק. חשבתי שזה אולי אחד הפארקים בחלק הדרומי והיותר מבודד של העיר. איך לעזאזל הגעתי לכאן? תהיתי לעצמי, מקווה שזיהיתי נכון. אולי אם אחצה אותו כבר יהיה לי יותר מושג איפה בדיוק אני נמצא. הפארק היה חשוך לגמרי, ורק אור הירח המלא האיר אותו, מבעד לצמרות העצים. נכנסתי בשביל, ונבלעתי בין הצמחייה.

הלכתי בחושך, ועיניי החלו להתרגל לאור המועט. צליל צעדיי התרכך מעט, אך עדיין הורגש בחדות. השקט המאיים חדר גם אל הפארק. מדי פעם נוספו גם רשרושי עלים מן הענפים הגבוהים. השביל התעקם ימינה ושמאלה, עד שהגיע לפיצול. לא ידעתי מהי הדרך הנכונה, אבל המשכתי. כעבור כמה דקות השביל התפצל עוד פעם – ושוב המשכתי מבלי לדעת לאן. לאחר עיקול שמאלה, הגעתי לרחבה לא גדולה אך מוארת בפנס לבן, עם אגם קטן שאורות הירח והפנס השתקפו בו מבין העלים הנושרים שמלאו אותו. על ידו עמד מבנה לבנים גבוה בעל כמה קומות. המשכתי בשביל שחצה את הרחבה, קול צעדיי כמו מפריע את השקט של המבנה הגבוה והמאיים שניצב משמאלי, ונבלעתי שוב בין השיחים.

לאחר כמה דקות, התחלתי לראות אורות של עיר מבעד לעצים, והבנתי שעוד מעט אהיה בצדו השני של הפארק. המשכתי ללכת בין העצים הגדולים. קול מוזר הצטרף לאוושת העלים – מעין לחשוש דק שבקע מגזעי העצים: פסססססט... פסססססט... התקדמתי, הלחשוש הפך לשריקות: הייייייי... פסססססט... הווווו... לרגע חשבתי שהעצים מדברים ביניהם בשפה שאני לא מבין, קצת מאונפפת ומשתרכת. כמו הרוח שמושכת בענפיהם, מושכת גם בלשונם.

"פסססט... אדון..."

קפאתי. בבירור שמעתי את המילה "אדון". זיעה קרה ירדה במורד גבי. "היי, אדון –" העץ המשיך, "תרצה מנה? יש לי חומר טוב שיסדר אותך. אלה סוסים קולומביאנים, אדון. חיל פרשים של ממש – לא תאמין איך הם ידהרו לך בדם!"

הבטתי המום לרגע. "מי אתה?" שאלתי לבסוף, שאלה מטופשת. בעצם הייתי צריך לשאול: "מי אני?"

העץ צחק.

"אווו... אתה יכול לקרוא לי ג'ק. לכולם קוראים ג'ק, בימינו... נו? מה אתה אומר, ג'ק? רוצה?"

לא יכולתי לראות את פניו, ולא העזתי להציץ מאחורי הגזע.

"ל... לא... לא תודה." אמרתי, ומיד המשכתי ללכת.

הלכתי מהר. מכל פינה שמעתי שוב קולות דומים: "פסססט....", "הֶייייי...", "פסססססט... רוצה?", מציעים לי סוסים קולומביאנים, ספינות חלל, זיקוקי דינור, ומה לא. רצתי לקול צחוקם המלגלג של העצים, עד שהקולות סוף-סוף דעכו.

כשיצאתי מהפארק נשמתי לרווחה. מכוניות חלפו בכביש מולי. סוף-סוף, חשבתי. מונית אחת עברה, ומיד הרמתי יד לקרוא לה. היא נעצרה כמה מטרים אחריי. הלכתי לכיוונה אבל כשמיששתי את כיסיי, גיליתי שאין לי ארנק. אמרתי לנהג ששיניתי את דעתי. הוא סינן חצי קללה והאיץ בפראות.

לא הרחק ממני עמדה תחנת אוטובוסים. התקרבתי אליה ובחנתי את מספרי הקווים ושמות המקומות. לא הכרתי אף אחד מהם. חיכיתי כמה דקות, ובינתיים הסתכלתי סביב. זה היה מוזר – חשבתי שאני יודע איפה אני, אבל משהו לא הסתדר. כאילו מישהו הזיז חלק ממקומו. גם לא ממש זכרתי לאן אני צריך ללכת, רק את הכיוון הכללי. זה הרגיש קצת כמו חלום, רק שזה לא היה.

לא ידעתי מה השעה. חששתי שמאוחר מדי, והאוטובוס האחרון כבר עבר – אז המשכתי ללכת.

חציתי את הכביש. ככל שהלכתי הרחובות נהיו יותר ויותר עמוסים בבני אדם. חשבתי שזה ייעשה לי טוב, לראות קצת אנשים. אבל האנשים היו משונים. שחורים, אסיאתיים, הודים. הם דיברו בשפה שלא הבנתי. בגינה ציבורית קטנה שכב המון אדם על הדשא, ועל סככות הספסלים. רובם היו מעולפים ונראו חלשים וחולים. אחד מהם קם, דידה אל עבר עץ, והשתין. תוך כדי הוא נפל והתעלף שוב, עם מכנסיו פתוחים כשפניו באדמה. עליבות החיים, כמו גם ההזנחה, ניכרה בהם. ריח חריף של זוהמה נידף לעברי באחת הפניות. הומלסית נרקומנית ישבה על שולי המדרכה והביטה באוויר בעיניים ריקות, כמו עיוורת. שיניים רקובות בצבצו מפיה הפעור. זה היה מבחיל. הרגשתי שנפלתי לפח הזבל של האנושות...

מישהו צריך לעשות משהו בשביל המסכנים האלה, חשבתי.

אך לא עצרתי.

לא... המשכתי דקות ארוכות, מהרהר לעצמי בעצב. מנסה להבין – איפה אני, ומי אני? לא הצלחתי לחשוב בבהירות, רק רציתי להגיע הביתה - מבלי לזכור איפה הוא. המשכתי ללכת, מקווה שאולי רגליי זוכרות... 

הכבישים נהיו רטובים. מוזר, חשבתי – חם מדי בשביל גשם... שלולית קטנה של מים הזכירה לי את כתם הדם. קיוויתי שהכתם האפל שהשארתי מאחוריי ייעלם. יישטף על ידי מנקה הרחובות, או הגשם, או הזמן. ימחק מעל פני האדמה. יישכח.  

באיזה-שהוא שלב שמעתי רעשים רחוקים. זה נשמע כמו שאון של אצטדיון כדורגל. ככל שהתקרבתי הרעש התגבר.

כשהגעתי לכיכר הבנתי. נחיל של מפגינים חלף על פניי. המוני אנשים זועמים צועדים ומניפים שלטים, צועקים סיסמאות ושרים. "כולנו משה סילמן! כולנו משה סילמן!" צעקה קבוצה אחת, שכל חבריה לבשו אדום. בפנים נחושות הם צעדו – בראש מורם, מלאי גאווה. מתריסים כנגד השוטרים חסרי הסבלנות שעמדו בשולי הדרך.

נסחפתי בזרם האדם הצועד. הצטרפתי למחאה. מעלינו חג הליקופטר, ומרחוק נראתה במה, עם מסך ענק, ובחורה צעירה הופיעה בו, זועקת מילים נרגשות אל המיקרופון. לא הצלחתי להקשיב למה שהיא אמרה, אבל הדחיפוּת הנואשת שבקולה הייתה נוגעת.

לפתע זכוכית התנפצה, ושמעתי צווחה. הפחד התפשט באוויר. התחלתי לרוץ – לברוח משם כמה שיותר מהר. עוד הספקתי לראות כמה שוטרים גוררים אישה בשערה, ומנחיתים את אלותיהם על גולגלותיהם של בחורים צעירים. השאגות והצרחות היו נוראיות. איש אחד הצית את עצמו באש, ומיד קפצו עליו לכבותו. אחר הצית וקפץ על חבורת שוטרים. האש תפסה גם אותם והם החלו להתגלגל על האדמה. הפקודה ניתנה, ומשאיות עם תותחי מים הגיחו והחלו לפזר את המפגינים. השוטרים חבשו מסיכות חמצן במהירות, ומיד נזרקו פצצות גז מדמיע, ופצצות רעש. רצתי אחוז טירוף. דמעות בעיניי, נזלת משתרכת מאפי, ידיי סותמות בעוצמה את אוזניי מפני הצפצוף הנוראי. רצתי מהר ככל האפשר, דחפתי את מי שרק יכולתי בשביל לברוח משם. רק להסתלק משם... במרחק מה מן השיגעון המוחלט, נכנסתי אל בניין שדלתו נפרצה, טיפסתי מעלה ומצאתי מחסה בחדר המדרגות.

הסדרתי את נשימתי. זה טירוף, חשבתי... טירוף מוחלט. רק אז הבנתי שאני רועד.

חדר המדרגות פנה אל הרחוב. מבין החרכים שבין הקומה השנייה והשלישית הבטתי במתרחש.

האנשים שהיו קרובים אליי, מאחורי זירת ההתרחשות, הביטו בפנים המומות ומודאגות. אנשים נוספים הציצו מבין החלונות ומרפסות הבתים. נשים מבוגרות כיסו את פיהם בידיהם. מרחוק ניתן היה לראות בפאניקה שאחזה בשוטרים. הם היו ערוכים, אבל לא לדבר כזה... לא להתנגדות עזה כל-כך... קהל המפגינים לחם בחזרה. עוד ועוד קבוצות אדומות הופיעו בקרנות הרחובות, רעולי פנים ואטומי אוזניים. הם זרקו כל מה שרק היה באמתחתם – אבנים, בקבוקים, רהיטים. עוד ועוד אנשים הצטרפו אליהם, והם החלו דוחקים את המשטרה לאחור, קרוב יותר ויותר אל עבר הבניין שבו התחבאתי.

החלטתי שזה לא בטוח להישאר. ירדתי במדרגות ויצאתי החוצה. הרחובות עדיין היו מלאי אדם. התערבבתי בהם והמשכתי ללכת, מקווה שאצליח לצאת מכל הבלאגן הזה. כבר חשבתי שאני עוד רגע מחוץ לעסק, כשמישהו לפתע צעק: "תפסו אותו! תפסו את דני דהב!" וההמון פרץ בשאגות שמחה אכזריות, והחל לעשות את דרכו בכיווני. נדחפתי קדימה, יחד עם השאר. במרחק מה משם, איש עגלגל במשקפיים עמד מחוץ לג'יפ יוקרתי וניסה לדבר אל ההמון המשולהב שדרש את דמו.

"הוא אכל אותה עכשיו, ג'ק!" אמר בחור קירח ושמן לבחור הרזה שצעד לידו.

"הגיע הזמן, ג'ק!" החזיר לו הרזה, "חזיר קפיטליסטי מטונף שכמותו, טפו! – הוא רק הראשון!"

קרש ירדה על ראשו של האיש, והפילה את משקפיו. הוא החל לבכות ולהתחנן לרחמים.

לא רציתי לחזות בלינץ' הנוראי. הפניתי את פניי, מבויש ומזועזע, והחלתי לדחוף את דרכי החוצה. בדרך חלפתי על פני מכונית משטרה. שני השוטרים עמדו לפניה, הביטו במתרחש ולא זזו.

"הם הולכים להרוג אותו," אמר האחד, דאגה עצבנית בקולו. "לא כדאי שנעשה משהו?"

השני הביט במתרחש בפנים אדישות.

"לא." הפטיר ביובש, "שיישרף..."

 

כשהגעתי לשדרה, למרות הכול, הרגשתי הקלה. הייתי מיואש. כל-כך חלש וחסר תועלת. פחדן עלוב. אך החיים חזרו למסלולם. אנשים הלכו ודיברו ברוגע. טיילו עם כלביהם, ריכלו, צחקו. דחפו עגלות תינוקות. וזה היה קצת מנחם... עדיין לא זכרתי איפה אני גר, אבל הדברים הרגישו יותר ויותר מוכרים. אני מכיר את הפינה הזאת, חשבתי, ואת הבניין הזה. כן, הדברים החלו להיות מוכרים באופן נעים. הרגשתי שהבית שלי בסביבה. היה נראה לי שהוא ממש בסוף הפנייה הקרובה, רק כמה מטרים שמאלה בקרן הרחובות.

אך כשפניתי נתקלתי במחסום. שוטר משועמם עמד שם ומנע מאנשים לעקוף. "הרחוב חסום. אין כניסה."

"הבית שלי נמצא שם." הצבעתי לעבר בניין, למרות שכלל לא הייתי בטוח שזה הבית שלי.

"תראה לי את התעודה שלך." הוא אמר.

התחלתי למשש את הארנק, אבל אז נזכרתי שהוא לא עליי.

"אין לי, כנראה שכחתי אותה בבית – אבל הוא ממש שם..."

מהמבט שלו ראיתי שהוא לא האמין לי.

"הוא ממש שם..." חזרתי.

"בלי תעודת זהות אתה לא עובר." הוא אמר בהחלטיות.

"אבל אני חייב להגיע הביתה. זה הבית שלי, אני אומר לך!" התחלתי להתעצבן.

השוטר חשב על תשובה – אך לפתע עיניו התכווצו והתמקדו בי "מה זה הכתם הזה שיש לך שם, על החולצה?"

בחנתי את החולצה שלי, ועכשיו באור השדרה ראיתי כתם דם גם על כנף חולצתי. "זה... זה..."

השוטר ניגש בתוקפנות ומישש את החולצה. "זה דם!" הוא קבע בפליאה. ולפני שהספקתי להגיד משהו הוא כבר לפת אותי בחוזקה "אתה אחד מהחוליגנים של ההפגנה, מה?! אתה לא הולך לשום מקום! אתה בא איתי!"

"אבל למה?!" ניסיתי לשאול בזמן שהוא אוזק אותי בכוח, "מה עשיתי?!".

"אתה מתנגד למעצר?!" הוא שאג לתוך אוזני, והתחיל למשוך אותי איתו במעלה השדרה.

לפתע הבחנתי בהתלחשויות מסביבי. משהו עמד לקרות, אבל לא הבנתי מה. מעט האנשים שחלפו בשדרה הביטו במתרחש בעיניים קשות. מישהו רץ ונבלע בתוך רחוב צדדי.

"היי, ג'ק! מה אתה עושה פה?!" אישה צעירה עם תלתלים בהירים צעדה לידי והסתכלה אליי.

הבטתי בה המום. היא התנהגה כאילו הכירה אותי, אך לא ידעתי מי הייתה.

היא לא חיכתה לתשובה, ותכף פנתה אל השוטר בטון תקיף: "למה אתה עוצר אותו?"

"זה לא עניינך."

"למה אתה עוצר אותו?" היא לא ויתרה.

"תשתקי!" הוא נהם, ועשה צעד מאיים לעברה, על מנת להפחידה, אך מיד המשיך ללכת.

האישה נרתעה לאחור, אך חזרה אף היא. "מנוול!" פלטה. "חזיר! בריון בזוי במדים!" רוק ניתז בשעה שצעקה. השוטר פנה לעברה ונתן לה אגרוף לפרצוף, כאילו זה היה כלום. היא השתרעה על האדמה, אבל מיד נאבקה לקום. השוטר דיבר אל הקשר שלו, אבל לפני שבאה תשובה – פתאום קפצו עלינו עשרות אנשים – הם קרעו את הקשר של השוטר, החזיקו בידיו וצרחו בפניו. ממש פחדתי. הבחורה כבר קמה, דם ירד לה מהאף. היא צרחה יותר מכולם, בהיסטריה ממש. רציתי לברוח, אבל לא היה לי לאן. הקהל הקיף אותי, וידיי היו אזוקות.

רכב מסחרי הופיע משום מקום – והאנשים הכניסו את השוטר ואותי בכוח לתוכו – הבחורה העצבנית עלתה גם היא, יחד עם עוד שלושה גברים חמורי סבר. הרכב נסע מהר ולקח פניות חדות.

"חתיכת בן זונה!" צרחה הבחורה, ובעטה לשוטר בביצים. אחד הגברים מצא את המפתחות לאזיקים, ושחרר אותי. "למה הוא עצר אותך, ג'ק?" שאלה אותי, אך מיד פנתה אל השוטר המוכה וחסר האונים, "אה?! למה עצרת אותו, פאשיסט נאצי סדיסט?!"

"בגלל זה." אמרתי לה – והצבעתי על כתם הדם שעל החולצה שלי.

"מאיפה זה? מהכיכר?"

"לא."

התחלתי לספר לה כל מה שקרה, אך היא היסתה אותי.

"תספר לי אחר-כך, במרתף. לא ליד החזיר הזה..."

הרכב המשיך לנסוע, וכל הדרך הגברים החזיקו בשוטר, בזמן שהבחורה צווחת לעברו האשמות וקללות, מדברת על "המהפכה" שתבוא ותתפוצץ להם בפנים. על צדק, ועל כל הרעות שמגיעות לו ולשכמותיו. מדי פעם עצרה וירקה על פניו.

 

עצרנו.

הבחורה פתחה את דלתות המסחרית וירדה, ואני אחריה. היינו בחצר אחורית כלשהיא, מוסתרים היטב מן הרחוב. הגברים הורידו מהרכב את השוטר המוכה והחבול, וכולנו מיהרנו להיכנס לאחד הבניינים, ולרדת למטה. גבר נוסף נכנס כמה שניות מאוחר יותר, ככל הנראה הנהג. ישר הרגשתי שהוא זה שקובע את העניינים.

"שימו אותו בתא העצורים." פקד, ושני גברים לקחו את הגבר ונעלמו מאחורי אחת הדלתות.

הסתכלתי סביב – המקום היה מלא באומנות אורבנית מרהיבה. ציורי קיר ופסלים עיטרו את חלל המבואה. "מה זה המקום הזה?" שאלתי את הבחורה.

"מה זאת אומרת, ג'ק?" היא נראתה מופתעת, "אתה לא זוכר? זה בית העם, אחד מהבסיסים שלנו."

"ומה איתו?" שאל לפתע הנהג המפקד. הוא התכוון אליי.

"זה ג'ק." היא אמרה.

"כולנו ג'ק," הוא השיב, "אבל מאיזו תחנה?"

"לא, ג'ק – זה לא סתם ג'ק. זה הג'ק..."

המפקד נראה מופתע. הוא הביט בי כלא מאמין, ואז מיהר ולחץ את ידי. "זה כבוד גדול, אדוני."

"א... אני חושב שמדובר בטעות... אין לי מושג על מה אתם מדברים..."

המפקד שוב נראה מופתע. הבחורה הביטה בי בזהירות, בוחנת את תווי פניי באור הדל שהאירה המנורה.

"את בטוחה שזה הוא?"

היא שתקה. לפתע נפערו עיניה. "לא... טעיתי. אבל הוא ממש דומה לו!" הכריזה.

"טוב. בכל מקרה, הוא ראה את הפנים שלנו. זה מסוכן לתת לו להסתובב כאן חופשי. שימו אותו בתא, עד שנחליט מה לעשות איתו."

עוד לפני שהספקתי למחות, ראשי כוסה בשק ועיניי השחירו. צעקתי מפחד, אבל זה לא עזר. הרגשתי איך לוקחים אותי בכוח, שמעתי חריקת דלת נפתחת, ונזרקתי לרצפה.

לא ראיתי כלום. בקושי יכולתי לנשום. גיששתי בידיי את הרצפה והקיר, עד שהצלחתי להתרומם למצב ישיבה. הסרתי את השק מעל ראשי, אך עדיין לא יכולתי לראות דבר.

"יש כאן מישהו?" בקע קולו השבור של השוטר מהחושך.

לקחתי נשימה ארוכה.

"למה עצרת אותי?" שאלתי בייאוש, "בסך הכול רציתי להגיע הביתה. עכשיו תראה למה גרמת..."

השוטר התחיל להתייפח, וזה היה ממש נורא. "אני... אני מצטער..." הוא גנח. "הם הולכים להרוג אותי עכשיו. הם... הם יוציאו אותי להורג... נכון?" אני לא יודע מה גרם לו לחשוב שאני אדע. הוא התחיל לדבר על ליבי שאגן עליו – שאומר עליו דברים טובים כדי שלא יחסלו אותו. אך עדיין הייתי כל-כך מבולבל, ולא ממש עיכלתי את כל מה שקרה.

"זה אתה?" שאל השוטר.

"מה?" לא הבנתי.

"שאלתי אם זה אתה? אני מחזיק בכף הרגל שלך – אתה לא מרגיש?"

"לא. זה לא אני."

השוטר השתתק. שמעתי את ידיו ממששות באפילה, ולפתע פלט צווחה איומה.

"אלוהים, אווו... אלוהים!" התייפח בשנית.

התכנסתי במחשבותיי. ניסיתי למצוא היגיון בכל האירועים. אדם מתעורר באמצע כביש אספלט, ומוצא על ידו כתם דם. הכתם כנראה היה שם גם לפני שהתעורר. אך האם גם אותו אדם היה שם לפני שהתעורר? או שמא היה זה אדם אחר?

דעתי הוסחה. שמעתי צעדים עמומים מתקרבים, והדלת נפתחה בחריקה. השוטר מיהר לכבוש את בכיו, והחריש. שום אור לא נכנס. מי שעמד בפתח הדלת לא נראה. דממה השתררה, וגם נשימותיו השקטות של השוטר בקושי נשמעו.

"מה קורה, ג'ק?" לחשה לבסוף. "קום."

קמתי ועכבתי אחר קולה. היא סגרה את הדלת מאחוריי, ונעלה את הבריח. באפלת המסדרון נצמדה אליי לפתע, הצמידה את שפתיה אל שפתיי, ונשקה לי.

פרץ של תשוקה השתחרר משנינו, ונשיקותינו הוחלפו רק בנשימות כבדות כשהיינו חייבים להפסיק ולשאוף מעט אוויר.

"פחדתי שאיבדתי אותך..." אמרה בקול רך.

"אני... אני לא זוכר מי את..." הודיתי. "אני לא זוכר מי אני..."

היא הרפתה ממני. אחר-כך לקחה את ידי ומשכה אותי אחריה. יצאנו לחצר. גם הוא היה חשוך, אבל לפחות ראיתי מעט את תווי פניה. תלתליה הבהירים ואפה המדמם הבזיקו לרגע בלהבת המצת, שעה שהדליקה לעצמה סיגריה.

"חשבתי שלא רצית שיכירו אותך..." אמרה, ולקחה שאיפה. "אבל, כנראה שאתה באמת לא זוכר... אה, ג'ק?"

"תפסיקי לקרוא לי ג'ק. אם את מכירה אותי, אז מה השם האמיתי שלי?"

היא צחקה במרירות.

"אין לי מושג. מעולם לא אמרת לי אותו."

"מה השם שלך?"

"ג'קי, או ג'קלין."

"והשם האמיתי?"

היא צחקה שוב. "לעולם לא אגיד לך אותו, ג'ק."

הייתי מתוסכל. לא יכול להיות שאני חלק מהחבורה הזאת, חשבתי. סלדתי מהאלימות המופגנת שלהם. מהסגנון... הבטן שלי התהפכה רק מלחשוב על ההפגנה האיומה הערב – המסכנים שהציתו את עצמם, והלינץ' באותו בחור מסכן. זה לא הגיע לו, לא משנה מה הוא עשה. לא... זה לא אני...

"את כנראה טועה. אני לא הג'ק שאת מחפשת..."

"אני לא טועה. אתה פשוט לא זוכר. יכול להיות שהם עשו לך משהו."

"מי זה הם ?"

"הממסד. הממשלה המושחתת ושאר גרורותיה הרקובות... אתה באמת לא זוכר, ג'ק? אתה הרי שונא אותם כל-כך..." היא נשמעה מתוסכלת לא פחות ממני. "אתה לא זוכר מי אנחנו?"

"לא. אולי תזכירי לי? מי אנחנו?"

"אנחנו?!" היא כבשה את זעמה בלחישה רמה. "אנחנו זה אנחנו! אנחנו המחתרת האנרכיסטית. אנחנו שואפים לשחרר את האדם מכבלי החברה. המבנה החברתי מסרס את האדם, גורם לו להדחיק את רצונותיו ואת רגשותיו. שולל אותו מהיצר הטבעי, מהאנושיות הבסיסית שבו. יוצר שריון שרירי בפני האינדיבידואליות. חומה. הסדר הישן מפחד מאינדיבידואליות, אתה מבין? אינדיבידואל אוצר בתוכו ערכים חדשים, רעיונות – שיכולים לסתור ולמוטט את המבנה, ובכך להסיט את טובות ההנאה שנצברו על ידי חסידי הסדר הישן. האינדיבידואליות היא איום חברתי. תמיד, ובכל חברה. על כן אנו שואפים לשחרר את האדם מהחברה עצמה – וליצור א-חברה שתאיר את האדם מבפנים. שתשחרר אותו. תתיר את כבלי הפחד שכולאים אותו בגופו שלו. אנחנו לא מפחדים מדבר, מלבד הפחד עצמו!"

"או! – עכשיו אני בטוח שאת טועה, כי אני פחדן גדול, את מבינה? אני מחרבן במכנסיים כבר עכשיו. ואני לא שונא את הממשלה. למה שאשנא אותה? מה כבר עשתה לי? אני לא הג'ק הנכון..."

"לא ג'ק! הם כנראה עשו לך משהו... הם הגיעו אליך איכשהו וטיפלו בך. גרמו לך לשכוח. אבל אל תדאג – אנחנו נחזיר אותך."

היא כיבתה את הסיגריה, ושוב נישקה אותי. טעם הסיגריה בלשונה היה מר.

"ומה אם אני לא רוצה לחזור?"

"מה?" התפלאה.

"מה אם את צודקת – והם עשו לי משהו. הם החזירו לי את הפחד שאתם משוחררים ממנו. אבל – מה אם טוב לי ככה? מה אם אני לא רוצה להיזכר? זה כל-כך נורא?"

"אתה חייב לחזור! אתה לא יכול לברוח אל השכחה!"

"למה לא? מה אכפת לך?"

"כי זוהי חובתך! זו החובה הקשה שאנו מטיפים לה – החובה להסתכל למציאות בעיניים. לא להתכחש לאמת. זה בדיוק מה שהם רוצים, ג'ק – ככה הם שולטים בנו! הם משגשגים מאנשים שלא רוצים להסתכל. שמפחדים להביט במראה... אבל אי אפשר להתעלם מזה, ג'ק. אי אפשר לכסות את הדם..."

"מה אמרת?" אוזניי הזדקפו בחשש.

"...המהפכה לא תבוא לעולם אם כל אחד יכסה את עיניו מלראות את הזוועות ואת הפשעים. שום מרי לא יצמח מאנשים שהתמכרו לנוחות המועטה שבחייהם. אדם אשר מוכן למכור את עצמו, את מי שהוא באמת, בתמורה למיטה נוחה וקורת גג – אינו ראוי לתואר "אדם". הוא תת-אדם. הוא אינו חי באמת, הוא ישן גם כשהוא ער. אנחנו בזים לנוחות הזאת. אתה בז לנוחות הזאת כל-כך, אתה ממש מתעב אותה... אתה לא זוכר?"

"לא." אמרתי בעצב. "כרגע הייתי מוכר את אמא שלי תמורת מיטה נוחה... אני מותש..." הפחד לא מש ממני לרגע, ודבריה הפחידו אותי עוד יותר. "אני לא יודע אם את מסוגלת להבין איך זה מרגיש, לא לזכור מי אתה - ולפחוד פחד מוות להיזכר..."

דמעות ירדו מעיניי. קיוויתי כל-כך שהיא טועה, ושאני סתם בחור רגיל שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

היא חיבקה אותי. "די – יהיה בסדר, יהיה בסדר..." אמרה בקול רך.

כל-כך כמהתי למעט רכות... הרכנתי את ראשי על כתפה ובכיתי.

הדבר האחרון שאני זוכר הוא דקירה קטנה בעורף.

 

התעוררתי קשור למיטת ברזל, אור לבן בוהק סנוור את עיניי.

"אוקיי, ג'ק. יש שתי דרכים לעשות את זה." קולה של ג'קי נשמע על ידי, רך ותקיף בעת ובעונה אחת. "אתה יכול לעשות את זה בעצמך – או שאנחנו נעשה את זה בשבילך. מה אתה מעדיף?"

לא עניתי.

"טוב, ננסה קודם את הדרך הראשונה. מה שאתה צריך לעשות ג'ק, זה לנשום ולנשוף, בלי הפסקה. לנשום ולנשוף, לנשום ולנשוף – ככה." היא הדגימה. "נשימה מעגלית."

לא הגבתי.

"הדרך השנייה, היא שנזריק לך חומר פעיל לגוף. זה עלול להיות קצת פחות נעים, ג'ק. אולי בכל זאת תנסה את הדרך הראשונה?"

הרגשתי שהכול כל-כך לא צודק. גם אם הייתי הבחור שהם מחפשים, אני כבר לא הוא. אני מישהו אחר עכשיו. ולמה המישהו הזה צריך לסבול כל-כך בגלל משהו שמישהו אחר עשה? ויותר מכל פחדתי. פחד איום, שלא עזב אותי. לא רציתי דבר וחצי דבר שקשור אל העולם הזה שהיא דיברה עליו. לא רציתי להיות אינדיבידואל. כמהתי לחיים הישנוניים שהזכירה. רציתי רק לשכב במיטה נוחה בסוף היום, ולראות טלוויזיה. לקום בבוקר לעבודה, ולעשות מה שאומרים לי. בלי לשאול יותר מדי שאלות. בלי להציץ למקומות שאסור לי, או לדחוף את האף לעניינים שלא נוגעים לי. למות בשיבה טובה, עם אישה ושני ילדים. אני לא צריך יותר. זה מספיק בשבילי. מעל ומעבר... אני לא רוצה להיות מנהיג של איזה ארגון טרור הזוי. לא רוצה להיות איש מחתרת. לא רוצה לנצח את הפחד. אם מישהו מחק לי את הזיכרון, הוא עשה לי טובה גדולה. אני לא רוצה לזכור. אני לא רוצה לדעת מאיפה כתם הדם הזה הגיע לאספלט הקר, או מה עשיתי שם לפניי.

"אני לא רוצה לזכור! אני לא רוצה לזכור!" צרחתי במלוא גרוני.

ניסיתי להתנגד אבל החבל היה הדוק.

"טוב דוקטור, אין ברירה, נצטרך לעשות את זה בעצמינו..." שמעתי את ג'קי לוחשת.

"לא! בבקשה, לא! אני לא רוצה לזכור! אני מתחנן בפניכם..." 

איש במסכה כירורגית לבנה רכן מעליי. הוא טפטף כמה טיפות אל תוך עיניי.

שוב הייתי מטושטש. הרגשתי דקירה קלה בירך.

"עכשיו, אני מבקש שתנסה לזכור, ג'ק." אמר הרופא.

"לא... אני לא רוצה. אתם לא יכולים להכריח אותי! אני לא רוצה..."

התחלתי להרגיש בחילה. השרירים שלי החלו להתקשח בצורה מוזרה.

"מה אתם עושים לי?! מה אתם עושים לי?!"

הרגשה איומה אחזה בי. הכול החל להסתחרר במהירות. הרגשתי שאני שוקע, נופל. עיניי חשכו. גופי הסתחרר בתוך עצמו. שריריי כאבו – כאילו נתפסו כולם באותה השעה.

"אי אפשר להתחמק מזה, ג'ק. אתה חייב להיזכר!" אמרה ג'קי.

נאנחתי בכאב, ותקעתי גרעפס צורב. הכאב היה כל-כך איום ונורא, שרציתי למות.

"אלוהים!!!" צרחתי, "תפסיקו! בבקשה, תפסיקו!" 

דפקתי את הראש במיטת הברזל. הקאתי את הנשמה. בכיתי וצרחתי. הכאב לא שכח, הוא רק נהיה גרוע יותר. וכשחשבתי שזה לא יכול להיות יותר גרוע - זה הכה...

 

§

 

אני זוכר...

 

זה היה ילד.

הוא בכה והתייפח. הוא היה בנו של השר. חטפתי אותו, למען המהפכה.

כבר הוצאתי להורג בעבר. אבל זה היה שונה.

שעות התייסרתי בגללו.

"ומה אם הוא לא יסכים?" שאל ג'ק אחד.

"אז הילד יחטוף." עניתי נחרצות.

זעם מילא אותי. הוא יסכים, הוא יסכים. איזה אב יהיה מוכן שבנו יוצא להורג?

אבל הוא לא הסכים.

הדד-ליין חלף. כולם הביטו בי. לקחתי את המאכלת, וזרקתי את הילד אל תא המטען. נסעתי עם ג'ק. הזעם מילא אותי. הגענו לאזור התעשייה הנטוש.

"קח את המכונית, ותפגוש אותי במטֶה עוד שעתיים."

"בסדר, ג'ק."

הוא ניסה לבחון בעיניי אם אני באמת הולך לעשות זאת. משהו שדומה לתדהמה עברה בו כשהוא הבין שאני רציני להחריד. הוצאתי את הילד מתא המטען. הוא השתין במכנסיים ורעד כולו. דפקתי על מכסה המטען, והמכונית נסעה.

היינו לבד. הוא ראה את הסכין והבין.

רטט של חולשה חלף בי, אך אני כבשתי כל רגש שאיים להתפרץ.

יכולתי לשחרר אותו. השאר היו מבינים. אבל חייבים לעשות מה שצריך, בשביל המהפכה. אחר-כך, כשננוח על זרי הדפנה, נוכל להיות שוב רחמנים, ונדיבי לב. נחזור להיות הפראים האצילים שפעם היינו. נרשה לעצמינו להיות שוב מוסריים.

 

לא העזתי להביט בפניו.

שיספתי את גרונו בתנועה אחת, ומהר זרקתי אותו אל תוך פח ירוק שעמד ליד.

יכולתי לשמוע את פכפוך הדם, כאשר דחפתי את הפח אל תוך בניין נטוש. כשיצאתי מהבניין, הטלפון שלי צלצל.

"אל תעשה את זה! השר מסכים! הוא מסכים! אל תעשה את זה!"

ניתקתי.

כאב חד פילח את ראשי. שאגה נוראית נפלטה מגרוני, שעה שהעפתי את הטלפון הנייד לעזאזל.

דידיתי חזרה בעיניים קרועות.

 

ואז ראיתי את זה...

 

...כתם דם על כביש אספלט.

 

 

גל עצום של כאב נישא מעליי. הבטתי בו רגע בעצב, והוא ירד והטביע אותי.