על ילדים שחלמו בשנות ה-90

המוטל באיזור 'מיט' של העיר היה מקושט במעין צמח מטפס שהשתלב כאחד עם מסגרת הנוף שהבניין צייר, מן השמיים התכולים, דרך הבניין הירקרק, אל אבני המדרכה האפורות של שדרות פאפל.
כיסא הנדנדה שנצפה מחלון חדרי הבריק מאור השמש הזורחת, ומטיפות הגשם הכל כך אירופאי שהרטיב אתמול בלילה את נוף החלון,  שקושט במכלול מסעדות, עסקים , ציורי גרפיטי עצומים  ואנשים עם מטריות.
קולות של עיר גועשת,  וריח של רצפת פי וי סי חדשה מגיח מבחוץ.
חריקות רכבת קלה,  ודנדוני האופניים מזיעים מהעיר הזאת. אני ניתק מהחלון ,וכשמסתובב אל חלל החדר הוילון מלטף את גבי ורוח קרירה מכסה אותי , מביט במזוודות הריקות ,בספרים שמפוזרים בכל מקום, ובקנבסים שמקושקשים בכל פינה . בבגדים שארוזים בתוך שקיות של המכבסה המקומית.
 מחשבות מתרוצצות. היא בכלל לא חושבת עליי , הכל בכלל בדמיון.  לפני שבוע היא הייתה פה חילקה חיוכים לקירות שלי.  עישנה ודיברה בקשקושים על חיים שלא חיים פה באמת.
לגימות בירה גסות ,ורעש העץ שנדפק מן הבקבוק בכל פעם בשולחן.
היא באה רק כדי לשכב איתי. 
אני חושב לעצמי זמן שכתפיה אחת של הגופייה נשמטת הצידה, חיוך ומבט בעיניים- הסכמה שבשתיקה .כשכואב כבר לחייך, וכל רצונך הוא לרכון לאחת הכתפיים הללו ,לצלול ולהרגיש את הגוף רפוי ומשקלך כנוצה ,לעצום עיניים ולנשום את הבושם . אך מחשבות כמחשבות הן.הכתפיה נשמטת בעדינות פראית שכזאת,
נשיפות ושאיפות של לילה,  מאפרות מלאות. קוביות עטופות נייר כסף מפוזרות על השולחן.
רוכנת לאוזניי ומגלה לי לחישות חסרות רגש.  דיבורים יפים כל הזמן. כל הזמן פילוסופיות .
 כל הזמן שבעולם.
מבט לתקרה הוא פתרון לכל השאלות הקשות,
 פתרון לכל השתיקות,
לכל הלמה וכמה, ומתי, והחדר מתכווץ.
 רצון להתנתק מהחיבוק שאחרי ולברוח מהר .לחזור לארץ היא אומרת. זה לא בא בחשבון. סיפרה לי באחד הלילות.
היא אומרת שלא הספיקה כלום, והיא יודעת שאם היא תחזור היא תאבד . 
ואני מקשיב. מהנהן בקצב של תופים. בקצב שלה. מוסיקה צרפתית ישנה ברקע.
 זה מרגיע היא אומרת. זה מרגיע לשמוע שיש אנשים רגועים בשפה אחרת. כאילו אתה לא לבד היא אומרת בעולם של רגועים.
ניחוח בושם מפלח באוויר,  מהטל בי. לפתע פוסקות המילים .
לצלילי 'אדית פיאף' היא קמה מכיסאה ומושיטה את ידה לעברי.
"בוא כבר! " אומרת בחיוך וצחוק ביחד.
אני מסתכל על הדבר היפה הזה וחיוך בלתי נשלט שרוע,  אני קם מהספה , ולצלילי פיאף אנחנו רוקדים,רוקדים ושוכחים שיש זמן. וכלום לא משנה עכשיו,  כי זה זמן שאול,  זמן נדיר.  ואז זה נגמר כשפיאף מסיימת את שירת הברבור שלנו. השירה האחרונה.
כאחרון החשופים.  כאחרון התאיסטים גנוסטים , שמוטים באמונות טפלות ואותות חשבתי שאולי זה יצליח.  לא הצלחתי לשאת עוד בחדר הזה. 
הרגשתי את התקרה לוחצת מעליי. 
לקחתי את המעיל ויצאתי החוצה. יכלתי להרגיש אותה מביטה בי בהשתהות , עומדת ,שעונה על המשקוף בעודי חוצה את המסדרון .יורד במדרגות במהירות, תוך החלקת היד על המעקה המסולסל .כל פסיעה מבשרת הד קלוש.
בכל קומה שאני עוצר אני מבחין באנשים מביטים בי מבט חטוף זמן שאני חוצה את המסדרון וממשיך לרדת מטה.
מנהל המוטל שישב בקבלה מהנהן לעברי בחיוך.
הוא יודע לאן מועדות פניי. לכן השאיר בכניסה את הדברים שלי.
ובאטיות,  תוך מבט אחור אל המנהל,  אני פותח את דלת המוטל. ידי נרטבות מהלחות שהצטברה על דלת הזכוכית. קור עז,  ניטח בפניי, רוח קרה. מכווץ עפעפים, גופי רוכן קדימה בהליכה.אני מרגיש לכוד פה בעיר הזאת. חושב לעצמי ומדקלם את זה בעל פה. גוף משוחרר ונפש נעולה. יש את הזמן הזה שאני כל כך צריך אישות עליונה מעליי, לבקש דברים, כאילו בחיים האלה דברים קורים מעצמם ובכח אני לא מסכים לנפש להתפזר, ולהשען על אמונות חסרות בסיס.מחשבות על כסף מעוררות בי סלידה קשה, ומפרות את השקט, את הזן האינסופי הזה שאני נלחם למענו כל שניה ושניה.
העבודה אצל מנהל המוטל מותירה לי מקום מכובד ללון בו וקצת כסף לאוכל או אלכוהול בהתאם לצורך.
אני לומד את העיר.  נושם אותה לאט וחי אותה בפרצופים מנוכרים כי לאף אחד לא אכפת . ובניינים גדולים עם אורות קטנים ואנשים גדולים עם חלומות קטנים בתוכם.
דוכני סושי, דוכני מזכרות ושחקני רחוב שכל אחד חלם פעם . והיום כולם חיים בחלום, חלום רע.לאגם הגדול שנמצא מחוץ לעיר, הייתי מגיע בלילות ללא שינה. כאילו המזרון והסדין ידעו שאינני שייך להם, קיפוליי הסדין ורעשי המזרון היו חדים מאי פעם ובהתהפכות הראשונה לצד השני הייתי יודע שעליי לקום מהמיטה כי הלילה ניצח.
הייתי לוקח את הקרון האחרון ונוסע בדרך הארוכה יותר, רק שם מוצא עצמי נרדם, עם הקנבס התורן בין הרגליים, ותיק קטן שהוכתם בצבעים שנפתחו.
מתעורר בקרון ומגלה פעם אחר פעם שאין אנשים שבאים לפה בלילה. וחושב איך גם במקום הזה אין אנשים כמוני.
הספסל הקבוע שלי נראה מיד כשחולף על פני תחנת סירות הפדלים הסגורה.
המון שחור אני צריך הפעם כשרק אורות דקים מביאים אור חזרה מהשתקפות המים. לרבות הייתי מחכה ונרדם עד לאור הראשון. ואז מתחיל לצייר.
 אבל אף פעם לא ציירת בלילה.

בקרון הראשון אני חוזר לדירה .
מנהל המוטל רומז לי שעליי כבר להחליף אותו בקבלה זו המשמרת שלי הפעם.
אני מסביר לו בקירוב על הלילה האחרון. וכמו בפעמים הקודמות הוא מוותר לחיוך העייף שלי . ושולח אותי לישון , תוך מלמול שאני מזכיר לו את בנו .
בצעדים עיפיים אני עולה במדרגות .
בדירה הכל שקט . וגם בשירותים המשותפים במסדרון לא נראה דבר .
היא איננה .
אני נשכב על המיטה . ריח הסדין מסגיר בושם וסקס.
אני מניח ראשי על המזרון . ולצלילי אדית פיאף אני נרדם , נרדם כאילו אין זמן
לחזור לארץ אני אומר . זה לא בא בחשבון . אם אני אחזור אני אאבד .

חלומות.