שלשום צפיתי בטלוויזיה. צבי יחזקאלי הופיע על המסך, שעה שדגלי מדינות אירופה נעֻטרו בפסוקי קוראן. כשצפיתי בפרק של הסדרה, והקשבתי לאותם אמרות פנאטיות של כוכביו – המוסלמים הצעירים שמשתלטים על אירופה, לא יכולתי שלא לחוש תחושת דז'ה ווּ מפחידה. לא, למרות שבעיני חלק מעם ישראל אני מה שקרוי "אוהב ערבים", דווקא אין לי הרבה חברים ערבים, ובטח שמעולם לא שמעתי אותם מוציאים הגה שדמה ולו במעט לדברים הקשים שנאמרו בסדרה.
הדז'ה ווּ מגיע דווקא מהקשת היהודית שאיתה יוצא לי להיפגש חדשות לבקרים: סביב שולחן השבת בארוחות משפחתיות, בתור לאוטובוס, במכולת, במילואים - ועל מסכו הבוהק של מחשבי, בפגישות יום-יומיות במרחב הוירטואלי.
הדימיון ודאי נעלם לרבים וטובים מקרב אחי היהודיים. יתכן שגם אני לא הייתי תופס בו כלל, לפני שמחלת ה-"סמולניות" הכתה בי, והפכתי "תינוק שנשבה" לאפולוגטיקה השמאלנית. אבל האמת היא שההתבגרות (לא זאת הפיזית, אלא הנפשית) גורמת לאדם לראות תמונה מורכבת יותר של המציאות – והיא שמאפשרת לי להכיר הן בחטאיי ובטעויותיי שלי, והן בחטאי הלאומיות אליה אני משתייך, הדת אליה נולדתי, והמדינה בה אני חי, עובד, לומד ומשרת.
לא צריך לחפש הרבה בשביל למצוא את מי שידבר בחיל ורעדה על השייח' "כהנא", או על ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. בטח שלא על הרבנים ששלחו את האחרון. אותו חיל ורעדה שבה דיבר הצעיר המוסלמי על השייח' "אוסאמה". רק שהצופים בישראל כנראה שלא יעשו את החיבור.
את הטענות הקשות שמטילות אשמה על המדינה, כאילו היא יוצאת נגד הדת ורוצה לחסל אותה, מפני שהיא חוששת מפניה – שמעתי מפי קרובי משפחה מדרגה ראשונה. אז זו המדינה שרוצה לחסל את הדת, ולא ההפך. באמת סליחה שהפכתי את היוצרות, לרגע – והבנתי לא נכון את דברי שר המשפטים שלנו, ואת דבריהם של רובו ככולו של הציבור הדתי שמצהיר בגלוי על כוונתו לכונן כאן מדינת הלכה. באמת – כמה בנאלי ולא מחדש, לשמוע את אותם דברים נאמרים מפי כמה מוסלמים מאנטוורפן, בלגיה. למה צריך לנסוע כל-כך רחוק?
את הביטחון המשיחי בהצלחת הכיבוש הדתי – אני יכול לשמוע בכל עיר ישראלית. את ההתרסה הדתית המכוונת שנועדה לאתגר ולהתסיס את המרחב הציבורי, אני חווה ברחובות ששמם כתוב בעברית על השלטים, וגם בקרון התפילה (זה האחרון) של רכבת ישראל. את השתלטות הדת במדינה אני חש ב-"התחזקות" של כתבי חדשות, זמרים, וקרובי משפחה – אחיזה נואשת של אנשים אבודים במעט משמעות. אפילו אם היא מומצאת, או סתם עוותה לה במהלך אלפי שנים של חולשות אנוש.
היתממות, שקרים, עלילות דם על האחר - הן תגובות יהודיות טבעיות בשעת ויכוח. ספרי ילדים ידידותיים ומזמינים שפותחים פתח אל הדת – יש גם בעברית. מלכודת הדבש הקהילתית, זאת שמלטפת ומחבקת את האבוד ומעניקה לו תחושת שייכות וכבוד, זאת שמזמינה אותך בחיוך רק לבוא ולעשות שבת – הפילה ברשתה גם אנשים שקרובים אליי, ולא רק מוסלמים בארצות קרות.
זוהי האמת המטרידה שבאמת עולה מהסדרה.
כן, מטריד גם לדעת שזה מתרחש באירופה. אבל הפאנטיות הדתית תתרחש בכל מקום בו החברה החילונית פושטת רגל.
צריך להודות בכך – החברה החילונית העכשווית, זאת שהתנערה מאידיאלים ושמה מבטחה בקפיטליזם חזירי ואגואיזם רציונאלי, לא מהווה תחליף ראוי לדת. כן, עדיין יש לה כמה יתרונות: היא ליברלית מאד, מתירנית וחופשית - בכל התחומים שבאמת לא חשובים. היא הופכת אותך למלך - בחדרך הפרטי, לא ממש אכפת לה עם מי תשכב, אבל אל תצא החוצה בלי ארנק מלא שטרות... היא מפרידה בין אזרחיה, היא אנטי-קהילתית, והיא שופטת ומודדת את אזרחיה לפי תוכן חשבון הבנק שלהם, ולא תוכן ליבם. אז מה לכם, חילונים בורגנים, כי תלינו?
ההכללות שכתבתי פה, על דתיים וחילוניים כאחד, הן לא שונות מההכללות שהסדרה עושה על מוסלמים. ויחד עם זאת, נראה לי שחברה חילונית סוציאליסטית, שבה יתערבבו חיי קהילה עם הזכות לפרטיות, פלורליזם דתי עם רוחניות, תחרות חופשית עם רשת ביטחון - אולי כזאת שאבותינו המייסדים חזו בדמיונם - לא תהיה אלטרנטיבה רעה כל-כך לפאנטיות הדתית שמשתלטת גם בישראל, ובכל העולם - לא רק באירופה.
