איתמר
לפעמים הייתי אומר לנוגה , בסביבות השעה שש , כשהיינו משכיבים את הילדים לישון, ואור הדמדומים של שעת הצהריים המאוחרת היה משרה אווירה רומנטית מתקתקה במסדרון , הייתי אומר שאם החיים היו מזדמנים לי עוד הפעם , הייתי פועל אותם אותו הדבר , אילו ורק , להגיע שוב אל הרגע הנפלא הזה , בחסות האור המהבהב לעתים ותמיד מקולקל של המסדרון . נוגה הייתה מחייכת , טופחת בכעס מדומה על ידי , והולכת למטבח להכין ארוחת צהריים למחר . הייתי נשאר כמה דקות אחרי שהלכה ואז פונה לעיסוקיי . באותו ערב , ערב מותו של מר סיימון , הייתי עומד לי במסדרון אחרי שצליל נעליי העקב של נוגה נעלם זה מכבר במעלה המדרגות , וקול תסיסה מהמחבתות למעלה , ליווה תחושה מוזרה שהחלה לבעבע במוחי . בחרתי להתעלם , גם הפעם .
תפקידי אילץ אותי מאז ומתמיד לפעול בהתאם לתחושה הזו , וכשהייתי בבית העדפתי שלא ,להישמע לה . רק אלוהים יודע כמה הקשתה תחושה זו החוזרת על עצמה פעם בכמה חודשים על השנים הראשונות של נישואינו, רק כאשר למדתי להשאיר אותה מחוץ לדלת כאשר אני חוזר הביתה , המצב התאזן , לכן גם הפעם , כמו מסומם שטיפת קוק לא נגעה בשפתיו זה זמן , והוא יודע להתחמק רק מצליל התסיסה בצלחת, חמקתי לי לאטי לחדר הילדים , כיביתי את האורות והלכתי לראות טלוויזיה
למחרת בבוקר נמצאה גופתו של מר סיימון .
נוגה
אני זוכרת בעיקר את הלילות הראשונים , אחרי שנמצאה גופתו של האיש הזקן מלמעלה , איתמר היה הולך לו הלוך ושוב לאורך חדר השינה ומסרב להקשיב אפילו לנורית ושגיא , שהיו באים ומנסים לשדל אותו לשחק עימם , עד כדי כך העיב עליו מותו של מר סיימון , שהדבר החל להשפיע גם על חיינו . הוא היה ממעט להיות בדירה , מבלה את מרבית שעות היום בקומה למעלה , חוקר . וכאשר היה חוזר , לעתים באישון ליל , היה טרוד מידי בכדי להקדיש לי מחשבה.
ביום יומיים הראשונים הייתי מנסה לשדלו , לנחמו , לאחוז אותו בידיי ולהסביר לו שאין לו שוב קשר למותו של התרח הזקן , ושיומו למות הגיע , והוא מת בשיבה טובה , הרי אין ראיות לרצח ! הייתי טוענת בתוקף , כל מה שנמצא בדירה היו חפציו שלו ושל העוזרת הפיליפינית הזקנה ההיא , שגם היא הייתה צריכה לפרוש זה מזמן , ומספר שעונים מעוררים מכובים . אבל ככול שניסיתי להוציאו מהמאורע רק שקע יותר ויותר בדכדוך . האשים את עצמו , השם יודע למה , במותו של האיש , והיה מסרב לאכול או לשתות כמעט , שלא לדבר על לשכב . אחרי שבוע ימים , כשראיתי שהמצב לא משתנה , החלטתי לוותר , לקחת מספר צעדים אחורה ולתת לו להתאושש מהכאב , הייתי משקיעה עצמי בעבודה ובטיפול בנורית ושגיא , ובערבים הייתי צונחת ונרדמת מיד. הייתי ממשיכה להרפות אלמלא הסיוטים שהחלו תוקפים אותו בלילות , הוא היה מתעורר , שטוף זיעה ודמע , וממלמל משהו על רוצח אחד , שעדיין מסתובב בבניין , ראיתי שהוא חושש לילדים , ולי , וניסיתי להרגיע , אך הוא מיאן לקבל שום עזרה . מהרגע שחזר לערות היה מתיישב במיטה , ולאחר דקות במספר פונה לחדר העבודה ומתחיל לחקור שוב, לילה לילה .
איתמר
היא הייתה מביטה בי במבט ייגע , נושמת נשימה עמוקה וחוזרת לישון , כל כמה לילות הדרן . ידעתי שעד שלא אפתור את פרשת מותו של מר סיימון, אני נידון לכישלון חרוץ בכל מה שנוגע לחיי האישיים . כמטורף הייתי סובב בבית , מנסה להעלות השערות שונות ומשונות למותו ,מוות טבעי זה לא היה , זאת ידעתי , אולם את העוזרת לא היה ניתן להאשים בדבר , באותו ערב הייתה משחקת עם חברותיה בחצר הגן הציבורי ברמת גן , כשהיא עזבה , טענה בתחנת המשטרה , הוא נראה היה גמור בסדר . שיבשה בעברית עילגת , והחוקרים , כולל אנוכי , לא הצלחנו להוציא ממנה פרטים נוספים . לעצור אותה לא יכולנו , ובאשמת מה ? הייתה בסך הכל זקנה קטנה ותאבת חיים , אשר בילתה את כל שנותיה האחרונות בחבר האדם שמת בדירתו , מבלי הסבר , יומיים לפני כן . בקושי הצלחנו לגרום לה להפסיק ליילל . אבל אותה הרגשה שגרמה לי לדעת מבלי שידעתי באותו ערב , שמשהו מתחולל בקומה למעלה , גרמה לי לדעת שהיא משקרת , במצח נחושה העוזרת הקטנה שיקרה לי . . ולכן , בצהריי שלישי אחד , כשהייתה ניגשת אל חנות בית המרקחת בהמשך הרחוב , עצרתי מכוניתי , ולאט , בצעדיי חתול , התחלתי עוקב אחריה . אכן , עד כדיי כך נואש הייתי
