מיסטר צולע

ההתחלתי ללכת רגיל לאחרונה, טוב, לפני ארבעה ימים בדיוק. זה לא אומר שנהייתי יותר יציב. רק התחלתי ללכת רגיל. אז עליתי במדרגות הבניין לחבר שלי דניאל, הוא לא יודע על ההתרחשות החדשה בחיי ואני מת להפתיע אותו. אנחנו מכירים כבר חמש עשרה שנה והוא מכיר אותי רק בתור חברו הטוב והצולע, אז לא, הנה. סוף כל סוף השתנתי.

הגעתי לפתח דירתו, נקשתי בדלתו וכשהוא לא ענה צלצלי בפעמון, אך לא הייתה שום תשובה מדירתו. טוב, החלטתי להתקשר אליו בשביל לשאול היכן הוא. אך הוא אינו ענה. התבאסתי, אמרתי טוב, נחכה רק כמה דקות, נתקשר שוב ואם הוא לא יענה נחזור למקום שממנו באתי.

כעבור עשר דקות התקשרתי אליו שוב ודווקא הפעם השיחה נענתה, אך זה לא היה דניאל בצד השני, אלה אחותו הקטנה, היא אמרה שדניאל נעלם כבר לפני ארבעה ימים וכי את הסלולר שלו הוא השאיר בדירה והיא וכל משפחתו לא בזבזו את זמנם והתחילו לחפש אותו ברחבי הארץ. שאלתי אותה למה היא לא ניסתה להתקשר אליי לבדוק אם אני יודע איפה הוא, והיא אמרה שזה בגלל שאני צולע והיא רחמה עלי, ואני אמרתי לה שאני כבר לא צולע ואין שום קשר בין זה לזה. היא החלה לצחוק וניתקה את השיחה. לפתע שמעתי את הצוחק שלה בוקע מתוך הדירה, הרמתי גבות, הורדתי את ידית הדלת, דחפתי אותה מעט וראיתי שהיא נפתחת. טוב זה מוזר מאד, כל הבית שלו היה חשוך "הלו?" קראתי . הרגשתי לרגע שהאורות הולכים להידלק כמו במסיבת הפתעה וכולם יקפצו אליי ויתנו לי עוגת גבינה עם תותים. אך לא, סתם הדירה הייתה חשוכה. הדלקתי את האור, וכל הסלון היה ריק מאדם. הלכתי לחדר של דניאל. החדר היה מסודר מאד, המיטה, הארון, הכל. ולפתע נזכרתי שזה מן קוד כזה. 'הקוד הסידורי' קראנו לו אני ודניאל. כי כל החיים החדרים שלנו היו מבולגנים וסיכמנו, משהו לפני עשר שנים, שאם יום יבוא ואחד מאיתנו יעלם ונרצה לדעת שזה היה במכוון אז הוא יסדר את החדר והמחבוא שלו יהיה להתחפש אחד לשני במאה אחוז. זאת אומרת שאני יתחפש לדניאל ודניאל יתחפש אליי.

עכשיו זה מסביר למה אני כבר לא צולע יותר, נראה לי שקצת הגזמתי עם המחשקים האלה הפעם. ורגע, אם אני בעצם דניאל, אז איפה הצולע? =\