הזכות לאהוב

הרגשתי שהשמיים כועסים עליי היום יותר מתמיד.

מישהו שם צרח לי בקולי קולות שאפסיק להתאבל , צרחתי לו בחזרה שאנחנו מתאבלים כל החיים.

על אובדן עבודה, על אהבה, על מוות, לפעמים על החיים , וכל זה בעודנו בחיים.

אז הוא שתק... האיש הזה.

משהו בי המשיך ללכת בשובל המדמם ,ממשיכה ללכת למרות הכל, מפחדת להביט לאחור.

ואז הכל קרה.

הלב הפסיק לדמם, הוא פשוט התחיל לפעום, חמצן כחלחל נכנס לצינורות , הריאות נפתחו מחדש ומצאתי את עצמי ממצב שכיבה חסרת חיוניות נושמת נשימה ענקית אל תוך החלל העצום הזה שגדוש באהבה.

נופלת לתוכו עירומה כביום היוולדי , עם תמימות ורוך שיש לוולד הנולד, עם ריח של טוהר, ועוטפת אותי רק השלווה.

חייכתי להכל, הרגשתי את הכל, את המגע , העוצמה, החיוך, ההורמונים שרצים, הכאב שחדל, העצב שהוחלף בשמחה, אני לראשונה מצאתי את עצמי, מאוהבת בהכל.

רגל אחת מעודדת רגל שנייה להתעורר ממצב התרדמת, צבע הפנים חדל מלהיות חיוור, השמיים נצבעו שוב בצבע הנכון להם, יכולתי לשמוע את הערוץ האנרגטי שלי נפתח דרך צינור שהיה סתום כ"כ הרבה זמן, הצינור שלי לאלוהים, הצינור שלי ליקום, צינור האנרגיה הענק שלי. לאהבות הכי גדולות שלי.

האהבה הזו שלי, האור שקרן החוצה קצת גרם לי להרגיש מסונוורת , והפחדים והחרדות.. כולם באשר יהיו נעלמו כלא נבראו כלל.

אני מחייכת. כן בזה הרגע. כי אנחנו כמהים להרגיש את אותה תחושה הזו בערך כל החיים.

בכל רגע שנשבר משהו אנחנו מאחים אותו לכדי שלמות ומשתדלים להאמין שאסור לנו להביט איך בעצם נוצר הסדק.

אני מתרוממת מכל השאון ותוהה לעצמי האם יש מישהו שיכול באמת להתגבר על כל המכשולים?

האם האהבה הזו שהפיחה בי חיים מתוך המקום הכי נמוך שיש היא תמצית חיינו?

התעוררתי.... ונרדמתי שוב.

זוכרת את הכל.

ומפחדת יום אחד לשכוח.

צרחתי פעם אחת ביני לבין עצמי שאני מפחדת לשכוח את הריח שלה.

מפחדת לשכוח את ההליכה של ההוא.

מפחדת לשכוח שהם היו שלי.

מפחדת לשכוח שהם היו חלק מהבריאה שלי.

אז הלב שלי נפתח והחיים פערו בפניי את כל הטוב שיש כי זימנתי אותו אליי בצורות קוסמיות.

באותם רגעים הפרפרים חיו לנצח, והעולם חדל מלהיות רווי ברוע, האהבה הייתה אינסופית אבל עדיין לא שוכחת להכאיב קצת כדי לתת לנו להרגיש בני אנוש.

וכמו שהוא נפתח כמו שהוא קיבל כמו שהוא אודה לכל, כך הוא התרסק.

ואני עדיין מחייכת.

בוכה אך מחייכת.

כי אני יודעת שזכיתי למשהו- זכיתי לאהוב.

אז הפרפרים חזרו לחיות יום אחד , העולם המשיך להיות רווי ברוע , והאהבה המשיכה בדרכה שלה.

אבל אני שמחה שהצלחתי להתרומם, בעזרת האהבה, ליפול שוב בגללה ולאחות את הפצעים בשבילי.

זכויות שמורות להדר מיליס.