משפט

ישבנו מול חבר מושבעים, בדמות החברים הישנים שלנו. ואתה לא רצית להיפרד ממני. אבל גם לא אמרת שום דבר ולא עזרת לקבוע שום החלטה. הם דחקו בך, תגיד מי יותר, מי יותר יפה, במי אתה בוחר...

והם גם התייעצו ביניהם, והסתכלו על התמונות של חברותיך בעלות השיער הבלונדיני. ואני הייתי גאה שאני היחידה שאחרת, היחידה שבין כולן היא מיוחדת. וידעתי מבפנים מה היא בחירתך האמיתית. אבל, אתה... אבל אתה רק שתקת. וגם המושבעים כבר רצו לדעת, מה באמת קורה כאן, אם בעצם חזרנו למה שתמיד היה? שתמיד היה כבר נמצא?

לבשתי חולצה שחורה עם מחשוף קטן וחצאית לבנה עד הברכיים, מגפונים שחורים. החזקנו את הזרועות אחד של השני. בחיבוק של בייגלה. שהוא תמיד החיבוק הכי טבעי.

איך החיים עוברים להם...הימים משתנים, הגוף והעור וההכרות שלנו עם עצמנו. הגיל שלנו והבגרות שלנו וההתבגרות שלנו ומה שנהיה ולא נהיה מאיתנו. על מה תמיד חלמתי, ומה כבר שכחתי. ומי אני בתור אישה, ומי אני בתור נערה, ומי אני בתור חברה...משהו מאוד טבעי לי בלהחזיק ככה את הזרוע שלך, ולהיות לצידך. במין שוויון, בייגלה כזה, אני חושבת שזו אהבה. מבעד לכל מה שכבר הספקתי להעמיס על המוח שלי בנסיונות וחוויות והסקת מסקנות. יש את התנועה הטבעית, האינסטינקט הטבעי, שאומר לי בדיוק מי אני.חברה של. האישה של. זוגית.

בשלב מסוים כבר התייאשתי, שם, בין כל השולחנות המחוברים של חבר המושבעים...כבר היה לי נמאס, כי ראיתי שאתה יודע הכל מבפנים אבל בכלל לא מדבר ולא מסביר ולא נוקט עמדה ולא יוצא מהשורה ונלחם על מה שממילא כבר שלך עוד מלפני הלידה.

אז התחצפתי שם למישהי, היא הייתה מורה אולי? מישהי עם סמכות. היו בי עצבים. והיא התחילה לתקוף, ובשלב מסויים הבנתי שאולי כדאי שאקח את דבריי בחזרה. ניסתי לייפות את מה שכבר אמרתי. אבל היה מאוחר מידי. היא אמרה לי לקום וללכת. אז ידעתי שזהו, עכשיו אני חייבת ללכת, חייבת ללכת גם מאיפה שאתה נמצא, הרסתי לעצמי את ההזדמנות להיות לידך רק כי אני לא יכולה לסתום את הפה שלי. ובכל זאת,לא התחרטתי על ההחלטה שלקחתי. כי זו אני ומדובר כאן בכבוד שלי. אני לא אוותר.

קמתי ולקחתי את התיק שלי, וצעדתי בצעדים שלי. ואתה מיד קמת אחריי. בלי להסס, כאילו שזה ברור שזה מה שאתה צריך לעשות. כאילו אתה מחובר אליי כבר ממילא. ואם אני קמה והולכת אז גם אתה.

ובפנים שמחתי, שעכשיו אני לא לבד, שלמרות החוצפה שלי, ואולי אף בגללה...ניתן לראות את ההחלטה האמיתית שלך. את נטיית ליבך. המקום אליו תלך.

ואז קמו גם כל חבר המושבעים, בדמות החברים הקרובים, ולאט לאט, ננטש השולחן וכולם עזבו יחד איתי.