"מכתבים לעולם שמעבר"

"אהובתי שלי...אישתי.

אני מחליט הפעם לספר את הסיפור שלי.

מתוך מקום של בהלה,אהבה, כעס, הסתגלות, פחד, התמודדות, ושוב... אהבה.

כי לימדת אותי ששם הכל נגמר. שאהבה נגמרת, הגוף מפסיק לרצות להתקיים כי הוא זקוק לאהבה.

את האהבה שלי.

מביט בך  ואני מפחד לראות את חיי בלעדייך.

ברגע שגיליתי שאת יותר זמנית ממה שידעתי תמיד ,החיים שלי השתנו.

הרגשתי איך אני מתכווץ, מתכנס בתוך עצמי, שוכח לישון, שוכח לנשום.

נושם ומתעורר בשבילך.

שומר את הסוד שלך מפני העולם.

 מפנייך.

כן. השבעת אותי לא לספר לאיש את מה שמתחולל בגופך ואני שמרתי על הסוד שלך בשם האהבה ומתתי בגללך כל יום בלי שהרגשת.

התחלתי את המחלה שלי בעודך שוכבת לידי בחיים.

הכנתי את ההלוויה שלי בעודך בחיים.

לראות אותך קמלה כל יום רק גרם לי להבין שאין באפשרותי לעשות דבר וחצי דבר.

שהגולל נחתם.

את כעסת , בעטת, התייאשת, פחדת וראית איך הכל חומק מבין אצבעותייך. ואני רק הבטתי בך.

הלכת ודעכת בלי רצון להילחם יותר.

העיניים החלולות ,המבט הריק.

משהו בך מת ברגע שידעת שאת חולת סרטן.

ואני נשאבתי לתוך יומן סודי משלי, שבו לא דיברתי עם איש חוץ משורות המחברת שהיו נאמנות לי עד אותו רגע שלא יכולתי כבר לכתוב.

הגוף שלי כאב, הרצון שלי לשתף נלקח, ואני שמעתי את נשימותייך דועכות כל יום במשך השנתיים האלה.

הבטתי לכולם בעיניים.

לילדים שלי. שלא ידעו דבר, ובכיתי בפנים, צרחתי לאלוהים, והוא נענה לי.

לסגור את מנורת הלילה עם המון מילים שיצאו לדפים, הבנתי ששם אני מדבר עם האין.

שם אני מוציא את התסכול.

הגיע היום שחדלת לחיות , ואני שמעתי את האוושה האחרונה, שמעתי את הנשימה האחרונה, הרחתי את הבל הפה האחרון שלך והתיישבתי על המיטה , והתחלתי לזעוק , להתייפח, ולכאוב.

האהבה שלי עברה לצד אחר, ליקום אחר שכולו טוב.

וביום שאת עברת לשם, אני מתתי.

שכחתי להיות אני,שכחתי לשמוח ,ידעתי רק להיות כואב.

ידעתי רק להיות מכונס בכאב שלי בלי לחלוק את הכאב עם אחרים.

החיוך שלך נגדע ונלקח ממני כאילו תלשו את האיבר שממנו הכל מתחיל ומסתיים.

המוח.

הלב המשיך לדמם בכל יום שנכנסתי הביתה ולא היית שם, בכל מבט בעיניי הילדים שלי, שאת השתקפת ממנו, בכל חיוך, בכל ריח שחלף ועבר דרך תעלות אפי את היית שם.

הייתי חי בין מתים.

עברו שנתיים וחצי.

מתתי.

"אהוב שלי, בעלי

לראות אותך דואב וכואב בלי יכולת לגשת אליך היה אחד הדברים הכי קשים שנשמתי יכלה לשאת ואם בכלל.

להביט בך בעודי בחיים ולחשוב שאני משאירה אותך כאן , טרוד, כואב, דואב, נחבט ומתקשה להמשיך הלאה,זו הייתה ההחלטה הכי קשה שיכולתי לשאת.. ושלא הייתה בשליטתי.

ויתרתי לחיים, ויתרתי מכורח המציאות, ויתרתי כי לא יכולתי יותר להילחם.

לא בגלל שלא רציתי.

הייתי איתך כל רגע. תודה לך שטיפלת בי עד יום לכתי מהעולם הזה.

גם שלא נוכחתי פיזית לא עזבתי אותך לרגע. הבטתי בך ממקום שלא יכולת לראות , חיבקתי אותך ממקום שלא יכולת להרגיש, ישנתי איתך כל לילה שלא יכולת לחוש ונשארתי אהובתך בכל רגע ורגע עד שהגעת אליי.

לראות אותך סובל פה בלעדיי, מפתח חולי מכאב בגלל מותי , גרם לנשמתי להתייסר.

רציתי אותך הכי קרוב והכי טוב, לא במחיר מותך.

הבטתי לתוך הכאב שלך, וחשתי את הרצון שלך לחדול להילחם.

ראיתי את המאבק שלך והחזקתי לך את היד בעוד ראיתי את הנולד.

אהבתי את המחשבות שלך ופחדתי איתך בפחדים והחרדות שלך.

המבט הריק שלך גרם לנשמה שלי להתהפך.

כי ראיתי לאן אתה מסתכל, ראיתי למי אתה מדבר, ראיתי למי אתה לא מחייך.

ביום שהלכת הסתכלנו על כולם.

5 ילדינו.

מסוככים בדמותם את מיטתך. מביטים מוכי הלם, איך זה קורה שוב. אף אחד לא דיבר, יכולתי לשמוע רק את המחשבות שלהם, את הפחד שהקיף אותם, את הרצון שלהם לבכות אך לא יכלו.

וחייכתי.

הבטתי אחד אחד בהם, יחד איתך, וידעתי שגידלנו וטיפחנו את הדבר הטוב ביותר.

שהם יעברו את זה. שהם כיבדו אותנו עד לרגע האחרון.

התעצבתי כמו כן על המקום הזה שלא נוכל לחגוג איתם יותר, שלא נאכל איתם ארוחות חג וערבי שישי, שלא נחגוג את הולדת הנכדים החדשים שיבואו לעולם הזה.

שהם צריכים לחוות כל כך פרידות כואבות בזמן כ"כ קצר.

ואז הענקתי לכולם בלי שירגישו כלים להתמודדות.

הכנסתי בהם חום ומקום לקבל את התובנות , האהבה, הכלים, החוזק, הנבואות, החלומות, הרוחניות באותו רגע שהלכת.

כי הרגשתי את הייאוש שלהם. בעיניים ילדותיות ופעורות הסתכלו אל תוך הריק והביטו בך בדיוק כמו שהביטו בי.

ואנחנו פתאום ייצגנו רק דמות.

ללא נשמה. שרועה על מיטה שהחום גוף הלך ממנה, וריח כימי חזק של ביה"ח.

זה מה שנשארנו.

ואת כל זה פשוט ראיתי ברגע האחרון שלך. אוחזת את ידך ונעלמת עזבנו אותם להתמודד.

כי זה התיקון שלהם.

ואת התיקון שלנו אנחנו סיימנו פה.

התאהבנו, התחתנו, הבאנו ילדים, חגגנו איתם, חגגנו בשבילהם, אהבנו אותם ומתנו מולם.

מעגל החיים.

אהובי שלי אתה איתי.

לא יכולתי לבקש משהו יותר חזק מזה.

בחיינו ובמותנו."

"אבא ואמא שלי....

אני כותבת אליכם אהובים שלי, כי משהו בי נקטע בלכתכם.

התוצאה של הדברים הטובים שלכם טמונה בי.

האובדן שלכם השאיר אותי מדממת , מפוחדת, מתקשה להתעורר.

בזמן כ"כ קצר , וזה נראה כאילו מישהו למעלה החליט שכמה שיותר טוב וקרוב ההתמודדות תהיה חזקה יותר.

לערוך לוויה לאדם שנפטר , לחיות את החיים בלעדיו, להיזכר ולחייך, לנסות להבין בלי רצון לשקוע שהכל זמני, ולכל אחד יש מקום , סיבה, זמן, ושעה.

מביטה בעצמי במראה , מברישה את שערי  ותוהה לעצמי איך הדברים היו נראים אחרת לו הם היו קיימים.

עם זאת תוהה לעצמי, שרצף ההיסטוריה הייתה משתנית...שאתם הייתם צריכים ללכת.

ועדיין אנחנו דואבים וכואבים.

קשה לי לחבק את הכל כי שם, בנקודת זמן הזו, אני רוצה להיקבר תחת עץ אלון ולשתוק שעות שלמות.

לנשום את ריח הטבע , ריח העצים ולשתוק.

לא לנסות להבין מדוע אלא לתת לעצמי להרגיש. בלי לחשוב .

מביטה לתוך הכאב של האהובים שלי וחושבת, כמה פצועים אנחנו, אך חזקים.

החיים חזקים מהכל, המוות חלק חזק יותר.

לחלוף מעל זיכרון, להריח ריח בישול מוכר, לשמוע תגובה מסויימת שמעירה משהו חבוי.

אנחנו תוצר של זיכרונות אהובים.

שום דבר לא יכול באמת להכיל.

ויש את המקום שאפשר לתהות לגביו ולחיות בהרמוניה בתוך מעגל אשלייה נוח וזמני.

שהכל בעצם חלום הזוי שאני אתעורר ממנו.

שהכל יחזור לקדמותו.

שמעולם לא יוולדו לי פחדים, טראומות, ופחד לאבד.

שהדבר היחיד שיהיה, זו אני לפני כל מה שקרה.

משהו שם שהלכתם הרג אותי.

משהו שם אף פעם לא נפרד מכם.

כי אי אפשר באמת לעשות את זה.

לא יכולה להנציח אתכם עם זאת אתם האורחים הקבועים שלי בכל מקום שאני הולכת אליו.

אתם האורחים הקבועים שלי בכל דרך שאבחר ואתם האהבות הכי גדולות שלי בכל רגע שאני שואלת מהי אהבת אמת.

אהובים שלי.

בחייכם ובמותכם אהיה בתכם האוהבת."

מוקדש לכל אלו שאיבדו ואבדו.