"סולמות נדנדות בובות ואקדחים..."
הכל משחק היא אומרת לי.
תקשיבי הכל מתנפץ לי בפרצוף!
שאלתי אותה מדוע אבל כ"כ
ידעתי מהי התחושה הזו של הניפוץ.
של הכדור בדולח המטורף הזה שמתרסק ואת מביטה בדמותך הנאחזת בשברים
הזעירים כ"כ שמנסים להתאחות שוב לכדור הענק הזה.
לפעמים כדורי בדולח צריכים להתנפץ כדי שנרגיש חיים. כדי שנרגיש שיש
לנו מה לתקן.
"מה הפחד הגדול ביותר שלך.?"
היא הביטה בי בעיניי שקד ענקיות, אף קטן מדיי ופה ענק.
"תעני לי מה הפחד שלך?" הפצירה בי.
"לחדול מלהתקיים" עניתי.
"את פוחדת מהמוות? את? בעצמך אמרת לי שזה סוג של הולדה איך את
פוחדת מהמוות?"
היא נשמעה מאוכזבת כ"כ שלא יכולתי להכיל את העיניים הענקיות
ששואלות בתשובה מספקת.
מה אומר לה?
כן אני מפחדת מהמוות כי אני מפחדת למות בחיים של האהובים שלי?
מפחדת לחדול להתקיים?
מפחדת שישכחו אותי?
"את יודעת ממה אני מפחדת? אני מפחדת שלא יאהבו אותי לנצח! מפחדת
להישאר בחיים ולהביט במות האהובים שלי זה הפחד שלי. הפחד שלי שאהיה מפלצת דו ראשית
, הפחד שלי שלא אהיה טובה מספיק בשביל מישהו, הפחד שלי שלא יעריכו אותי , הפחד שלי
שישכחו אותי, שיכאיבו לי, כל אלה הפחדים שלי."
היא חייכה אליי בין הדמעות שזלגו בכ"כ תמימות וכנות לצידי עינייה
המתוקות ולא יכולתי לומר דבר.
לא ניסיתי לקחת את הפחד שלה ולעטוף אותו במרציפן בטח שלא בצמר גפן רק
הבטתי בה ואמרתי לה זה בסדר לפחד אם לא היית מפחדת לאבד לא היית באמת קיימת.
לא היית באמת אוהבת.
אספתי אותה את הילדה הזו שבכתה יותר מאשר חייכה, בגלל שהיא פחדה
מהחיים.
חיבקתי אותה ואמרתי לה שזה בסדר.
"התאהבתי, את יודעת? התאהבתי לראשונה. ואת יודעת מה יותר מפחיד?
את יודעת מה מפחיד יותר מהמוות? זו האהבה. כי שקורה משהו לאהבה שלך את מתה בעודך
בחיים."
דמעות התחילו להציף את עיניי ותחושת מחנק עלתה לי בגרון , האישה הקטנה
הזו יודעת לבחור את המילים או שהיא ממש גרועה בזה תהיתי לעצמי. כך או כך היא נגעה
במקומות שגרמו לכדור בדולח חדש להיסדק , או לישן להיפתח.
"את מבינה?"...
היא ממשיכה ואני קפואה על מקומי, רגליי נטועות בקרקע מרגישות כמו 2 משקולות
בתוך אוקיינוס.
"בכלל לא תיכננתי את החרא הזה. להתאהב. פתאום אני מרגישה שאני
זקוקה לשמוע אותו, זקוקה לראות את הדמות שלו קרובה לשלי, כמהה לחיבוק שלו, חושבת
עליו כל היום בהיסטריה.
מי בכלל רוצה את ההטרדה הנפשית הזו?
מי בכלל צריך להרגיש חסר שליטה ואיזון ?"
"למה את תופסת אהבה כחוסר שליטה ואיזון?"
"כי את נמצאת במקום של חולשה. את מרגישה, את חשופה"
הבטתי בה וחייכתי..
"את נמצאת במקום הכי חשוף והכי חזק, אין ביטול עצמי במערכת
יחסים, יש את המקום שאת מביאה את המקום המלא שלך למקום מלא אחר ואז שניכם נמצאים
במקום הכי טוב שיש שנקרא אהבה"
"אני אוהבת אותך. ולא מרגישה חסרת אונים או שליטה כי אני יודעת
שאת אוהבת אותי ללא תנאי"
אני באמת אוהבת אותה ללא תנאי חשבתי לעצמי. אני אוהבת אותה יותר
מגופי. אני אוהבת אותה ברמה של ביטול העצמי שלי למענה. זו אהבה אמיתית. ביטול
העצמי לאחר.
"את בוחרת בני זוג , ששוברים לך את הלב, מה זה בעצם אומר עלייך?
מה זה מעיד הבחירה הזו שלך? שאת הולכת ליעד מסוים של אנשים? מדוע התגובות שלי הן
כ"כ קיצוניות בשעה שקורא משהו.
שמתנפץ לי שוב הלב? אני נהיית יותר רעה לאהבה, יותר שונאת את
האהבה."
(אני כ"כ אוהבת אותה)
היא הלכה.
התמוגגה , ואני נשארתי עם הזיכרון הזה שלה ,הריח הילדותי , עם המילים
האלו שחדרו למחזור הדם שלי והפכו להיות
חלק ממנו.
שוטפת את עצמי אני שומעת את קולה את המודעות שלה את הבכי שלה מהגרון
החנוק שאינו נותן לה להוציא את הכל.
השאירה אותי עם הפחדים שלה, עם החרדות הקיומיות וכל השדים הצבעוניים
והלכה.
מתי הפחדים צפים אני שואלת את עצמי.
מתי מגיע הרגע שהדברים שחבויים בנשמתנו יוצאים החוצה.
איפה נקודת –"אל חזור"?
איך זה שאנחנו מרגישים אהבה בטחון עוצמה שלווה הכל נעלם?
ההערכה העצמית, האישורים הסביבתיים, הביטחון שאנחנו טובים וראויים,
אני ניהלתי דיאלוג עם ילדה דמיונית שמקורה טמון בי.
כל הפחדים השדים החרדות הטראומות הבכי העצבות השברון לב נולדו שם.
וממשיכות פה.
מול האישה הזו שמשתקפת ממראה ויקטוריאנית ענקית.
לאישה הזו אין כבר שם ואין לה כבר קול, יש לה אישיות וכריזמטיות שאין
לאף אישה אחרת, כי היא נולדה להתמודד מול כל השדים והפחדים שלה ולהביט בילדה הקטנה
שבה ולתת לה ללכת וגם לחזור כמו שבאה בלי לפחד.
הזכויות שמורות להדר מיליס.
