"אני מעדיפה ללבוש את הבגדים השחורים.
אמרתי לעצמי.
לא בגלל שאכפת לי אם כך אראה שוקלת פחות מ-60 ק"ג אלא בגלל שזה
סימן לי משהו.
לא בגלל שהייתי עצובה, בגלל שזה בהחלט היה הצבע שלי.
בגלל שזה סימן לי את המקום שכולם פחדו ממנו.
אטימות.
בדידות.
חושך.
חור ענק ושחור.
חוזק.
הבטתי בכולם ותמיד הרגשתי את המבטים שלהם חודרים אליי כמו סכין.
בדרך שהם היו מביטים, נושמים, חורצים את גורלי במבטם.
אני הייתי שם כדי לומר להם שקיימים גם אנשים אחרים. בלי מילים.
שיערי השחור הקצרצר, העור החיוור מדיי, והחיוך שאף פעם לא נראה.
תמיד חשבתי שהשיניים שלי עקומות מדיי כדי שאחשוף אותם בחיוך מלא.
אז הייתי מחייכת לעצמי או צוחקת צחוק בלתי נשלט במידה והייתי שומעת
איזו קלישאה ילדותית או שוביניסטית או שומעת
איזה פוליטיקאי אידיוט שמנסה להישמע מתוחכם בחדרי חדרים.
הדברים האלה בהחלט היו משעשעים אותי.
כולם שנאו אותי.
לא הייתה לי בעיה עם זה, בדרך מאוד מוזרה אפילו דיי חיבבתי את הרעיון.
לא חיפשתי להיות נחמדה לא התאמצתי לא להיות אבל פשוט היה נחמד לי
ליצור את החברויות בדרך שלי ולא בגלל שהחברה כופה עליי משהו.
השעה 14:00 בצהריים יום רביעי 8 באוגוסט.
אני שונאת את הקיץ כמו שאני שונאת פוליטיקאים, שונאת את הזיעה הדביקה
כמו שאני שונאת גזענים , שונאת את הלחות כמו שאני שונאת את הצבע ורוד.
מגיעה הביתה פושטת את בגדיי מעליי אני שומעת את אימי שואגת אליי האם
עבר יומי בסדר.
היא מעולם לא התייאשה לשאול ואני מעולם לא התייאשתי מלהתעלם.
איך יכול לעבור יום?
הוא פשוט עובר. זה כמו מסכת עינויים עד לקץ שיגיע.. והיא .. היא פשוט
מזכירה לי שהוא קיים.
היא תמיד טענה שאני דיכאונית מדיי, "עם הבגדים השחורים שלך
והאיפור הקודר את נראית דמות ערטילאית מסרט דל תקציב על ערפדים מהמאה ה-18"
(היו ערפדים במאה ה-18? תהיתי לעצמי).
שכבתי במיטה , נדבקת לסדין בצבע האפרסק וריח כביסה רענן בניחוח לבנדר,
שוכבת וחושבת עליה.
על הנערה הזו.
היא עוררה בי משהו שלא ידעתי שיכול להתעורר בי. לא ברור לי אם זו
תשוקה, סקרנות , מיניות, התגלות, אהבה, מה שכן היא פשוט העירה בי משהו שבכל פעם
שחשבתי עליה התעורר כמו שד מקופסא.
נבהלתי מהרצון שלי לנשום את ריח שיערה שהייתה חולפת דרכי בזמן שהייתי
קוראת ספר בהפסקה הנצחית שהייתי מפרגנת לעצמי בין שיעור אחד למשנהו, רעדתי מהרעיון
שכך חשבתי על אישה, נערה, והרגשתי רצון לשבת מולה להביט בזוג עיניה שדמו לשני
אגמים צלולים ולומר לה שלום מבויש
אבל היא מעולם לא הבחינה בי כמו שמעולם לא עשו השאר בתשומת לב מיותרת.
ובמידה וכן זה כדי להדגיש את השוני אבל גם זה לא כ"כ עניין אותה.
באיזה רגע אכן אפשר לדעת את המיניות שלך?
זה שאני נמשכת לאותה נערה אומר שאני... ? (אני מפחדת שמישהו ישמע את
המחשבה הזו.)
הבטתי בה בהפסקות בערגה מטרידה, בדרך הזו שהיא הייתה צועדת, כאילו היא
מהססת בין צעד לצעד, כל צעד סימן מחשבה או הרהור ,הדרך שהייתה מסרקת את שיערה הארוך מאחורי אוזנה, הבעת פניה
המהורהרת תמיד, גרמו לי פשוט לשאול מי היא...
הייתי עסוקה לפחד ממה שעלולים לחשוב עליי, פחדתי מזה שאני עסוקה בפחד
הזה.
ומה אמא תחשוב עליי?
ואבא,
אני אשבור לו את הלב!
ומה יהיה
אם היא תצחק עליי במידה ואפנה אליה , אני קוברת את התשוקות שלי במגירה דמיונית
הבטחתי לעצמי.
הריי זו
היא סתם התגלות או חשיפה מינית של נערים בגיל העשרה, כן כן זה מתוך סקרנות, אני
קראתי על זה.!
זה בעצם
אומר עליי כלום...
שאני
חושבת עליה כל היום.
כל רגע.
בכל
מחשבה.
בכל
מעשה.
עבר
הזמן.
האיש
הדמיוני שלי צרח לי פעם בראש
"ילדה החיים ממשיכים תמיד קדימה , תמיד
הלאה, יש להם ישות בפני עצמה, הם קוראים לעצמם "העתיד" הם בדיעה של לא
להביט לאחור כי העבר לא מעניין איש. העבר הוא משהו שרק מסמן שהיית קיימת גם בתקופה
אחרת של החיים."
אותה נערה גדלה להיות אישה.. אני גדלתי בעצמי , נשארתי עם התשוקה הזו
לאותה נערה, לאותה יעלי המהורהרת והעבר
אכן הוכיח שהייתי קיימת בתקופה אחרת בחיים או שהיא בעצם הייתה קיימת בתקופה הזו
בחיי.
היה קשה לי להתקדם, נצרתי משהו ילדותי בראש , משהו שקשור לנועה ,
יכולתי עדיין להריח אותה, יכולתי עדיין לשמוע את הצעדים המהורהרים שלה, ולהרגיש את
הריגוש הזה בבטן שהייתי יודעת שהיא אכן הגיעה באותו יום לביה"ס או שהיא יושבת
סמוך אליי.
היה קשה לי לחשוב שפספסתי.
זה מה שהעבר סימן לי. את הפספוס.
אני אוחזת את ילדתי הקטנה וחושבת לעצמי כמה הייתי רוצה שהיא לא תרגיש
מבויישת אם היא תצא גנטית בצד האחר של
המתרס כמו אימה.
הסתכלתי על האישה שלצידי בתמונה שקורנת באהבה ומונחת על השידה של חדר
השינה ושמחתי על זה שהיה לי את האומץ.
לא לפחד.
לא להישאר קבורה בתוך התשוקות ,הסודות ,החוויות, הרצון, האהבה שחבקו
אותי ולא לתת להם ביטוי.
אני הייתי האויבת של עצמי לתקופת זמן מסוימת שהתפרסה על שנים של
אומללות.
לא כועסת על אימי ששנאה אותי עד מותה
נוצרת את אבי שהכיר בביתי
כאחת מדמו.. כיורשת.
לא כועסת על איש.
מאושרת בחלקי.
עדיין חושבת עליה בימי אוגוסט החמים.
עדיין תוהה לעצמי על יעלי.
על האהבה הראשונה שלי שמעולם לא מימשתי.
היא סימנה לי את הגרוע מכל ואת הטוב שביותר.
היא גילתה לי אותי.
הזכויות שמורות להדר מיליס."
