עוד רגע

עוד רגע את תגיעי אליו, תדפקי על הדלת ותזכרי בכל הפעמים האלה שפשוט היית נכנסת, בלי הזמנה. כשהוא יפתח את הדלת את תשפילי את עצמך ותתחנני אליו שיחזור, עוד רגע הוא יגיד שזה לא מעניין אותו, שהוא לא יכול לסלוח, כשהוא יטרוק לך את הדלת בפרצוף את תנסי לעצור אותה עם הרגל, אז הוא יוציא לאט אוויר מהפה, יצא ויסגור אחריו את הדלת. כשהוא ילך צעד אחד קדימה את תזוזי אחד אחורה, לא כי את פוחדת, כי ככה זה תמיד היה וכי זאת הייתה הבעיה, כשהוא בא אליך פתאום את לא רצית שהוא יבוא. הוא ידבר אליך בקול 'הבוס' שלו, הכועס והמאיים, הזה הסמכותי, זה שתמיד שנאת אבל גם קצת הדליק אותך. הוא יגיד שכדאי שתלכי ואת תפרצי בבכי כי לא יהיה לך משהו אחר לעשות, ותגידי שאת מצטערת. הוא יהיה בשלו ויגיד שזה לא מעניין אותו, שאת כבר מאחוריו.
עוד רגע את תביני שכנראה הוא באמת כבר לא אוהב אותך ורק בגלל זה גם אחרי שכבר לא תבכי תעמדי עוד כמה רגעים מתלבטת עם ללכת. הוא כמובן ירצה להיכנס חזרה פנימה אבל הוא לא יעשה את זה כי למרות שהוא כבר לא אוהב אותך הוא לא ישאיר אותך לבד, עד כמה שזה אירוני.
את תרצי שהוא יישאר איתך עוד קצת, וכמו פעם, יעמוד מאחורייך ויכרוך את הידיים שלו מסביב המותניים שלך וילחש לך באוזן משהו, כל דבר, את עד כדי כך תהיה נואשת. אבל במקום זה את תגידו לו שילך והוא ישאל אם את תהיה בסדר, בקול רך ואת רק תגידי "לך".
עוד רגע הוא יצעד חזרה לבית שלו אבל יסתובב חזרה כי גם הוא עוד לא יכול להיפרד, ואת תהיה מודעת למבטו ותגיד עוד פעם אחרונה "אני מצטערת" בלי להביט בו, ועוד רגע הוא יגיד, בדיוק כמו בסרטים, "גם אני" ואז יסגור את הדלת וילך להביט מבעד לחלון, בלי שתדעי.
ואת לא תאמיני שאיבדת אותו אז תצחקי. עוד רגע הצחוק הזה יהפך לבכי אמיתי ולהבנה, ואת לא תבכי כי איבדת אותו, תבכי כי בכלל הכרת אותו, תבכי כי את טיפשה שבגדת בגבר כזה, תבכי כי זה גרם לך ,יחד עם כל האושר, גם הרבה סבל ותתהי עם זה היה שווה את זה..

אבל בינתיים יש לך עוד רגע...