הנשי הנצחי

פגשתי אותה בתחנת הרכבת של לוד.

גופיה לבנה ומכנסון קצרצר, כמו אז. שער ארוך נח על גבה, כמו אז. צר ובהיר ויפה כמו שכבר הספקתי לשכוח... הפגישה הזאת, החלטתי – לא תהיה כמו הפגישות הקודמות. כבר נמאס לי מאיך שהבחורה הזאת משגעת אותי. הפעם אקיף את עצמי בחומה בצורה. יכולתי להרגיש את המרחק שהלך ונבנה.

"שלום," חייכתי בלבביות מעושה. "מה נשמע?" קולי יציב כבטון.

אהלן על הכיפאק. והחיוך שלה התרחק אף הוא, ביחד עם המבט. בחוש הרגישה את החומה, את השומרים שהצבתי בינינו. אבל לא אכפת לי... בדרך אלי לדירה אני אפילו נהנה מהקורקטיות הזאת – היא נותנת לי תחושת כוח. אני מרגיש שאנחנו רחוקים מאד זה מזה, אפילו כשהיא עומדת קרוב אלי במעבר חציה. אנחנו רחוקים, בגלל שנמאס לי מאיך שהיא משגעת אותי. ובגלל שצריך להחליט. ובגלל שאני תפוס, ואולי גם היא? "מה שלום החבר שלך?" אני שואל בנונשלנטיות. "נפרדנו... ומה שלום החברה שלך?" היא מחזירה. "בינתיים שורדים.", "יופי. אני שמחה בשבילך." ואמן לקורקטיות, הללויה לשיח מנומס שאין בו אפילו טיפה של כנות.

אחרי התארגנות קצרה אצלי, אנחנו יוצאים למדורה. זה ל"ג בעומר, והיא פוגשת את החבר'ה. "זאת חברה שלך?" הם שואלים בסקרנות. "לא, אנחנו רק ידידים, רק חברים טובים." אני עונה. תכירי, זה כך וכך, וזאת כך וכך – וזאת חברה של ההוא, וזה חבר של ההיא. היא שותקת הרבה, אולי בגלל שהיא לא מתחברת לאנשים. אבל ככל הנראה גם בגללי. החומה שלי הממה אותה קצת, תפסה אותה לא מוכנה. היא לא ציפתה לזה. ודאי חשבה שאני אהיה כמו תמיד, לבבי ומבין, ומוכן לקלוט אותה, ורך כלפיה, ותומך, ומתחנחן. אגו-בוסטר. בוסטר-מן! היא ודאי ציפתה לאנרגיות החמות שזרמו בינינו באותה מסיבה, או אז - באמבטיה של דירתה, לאור הנרות הסגולים שהיא הניחה סביב, כשלקחה את הנר ושפכה עלי את השעווה - על הגב והחזה. כל-כך חם שזה שורף... במקום זה קיבלה מקלחת קרה. דג צונן. צנון כבוש. חומה עם שומרים.

הערב סביר מינוס, עם כמה בירות פושרות שלא הספיקו להתקרר, ומוסיקה שבקושי בוקעת מאיזו מערכת עם שני דיסקים. וגם המדורה לא ממש מושקעת. לא בדיוק מה שציפיתי, אבל ניחא. אנחנו נפרדים מכולם, וחוזרים אלי. היא מבקשת לישון על הספה, אבל אני מסרב בכל תוקף. לאחר שכנוע תקיף היא לבסוף מסכימה לישון על המיטה, ואני ישן על מזרן דק לידו.

"לילה טוב." אני אומר. חש את הרצון לקפוץ עליה, חלש מתמיד. מובס כמו שמעולם לא היה.

"לילה טוב." היא עונה. ואנחנו נרדמים.

ואולי לא נרדמתי בכזאת קלות. אולי התהפכתי קצת. הרבה... אולי קיוויתי שהיא תגיד משהו. שנדבר. קיוויתי לסלק את החומה. למצוא את החוט, שאם אלך אחריו – אחזור למקום שממנו נפרדנו. כמו בסיפורי האגדות של האחים גרים, עם הילדים האבודים והחוט ביער.

המקום שממנו יצאנו היה לפני שלוש שנים. אולי יותר. קבוצה של צעירים, במחנה קיץ למנהיגות (או משהו בסגנון) – וכבר ביום הפעילות הראשון, הצטוותנו יחד, אני והיא, ואפילו נאלצנו לשחק חתן וכלה באיזה משחק משעשע. כמובן שהרגשתי את המשיכה. אני זוכר שהלכנו בלילה, בדרך חזרה למלון, והיססתי האם לחצות את הקווים או עדיין לא. עוד קודם לכן בחנתי את כל הבנות בקבוצה, וחישבתי כל מיני חישובים. עם מי אני אוכל להיות? איפה הכי כדאי לתקוף? זאת צעירה מדי, וזאת לא בשבילי, וזאת - נו, אולי... היא הייתה הבחורה השנייה הכי יפה, אבל היה בה משהו... נוטף תשוקה. במפגש ההיכרות היא סיפרה שהיא רוקדת סלסה, ואז אחד הבחורים רקד איתה – וכל התשוקה שבה פרצה וסינוורה אותי קשות. אז אותה... אותה אני רוצה, חשבתי בלילה בדרך חזרה למלון, והרגשתי את ליבי פועם ונפעם. אני חושב שכבר אז כמה קווים נחצו – הרי החזקנו ידיים, ודיברנו הרבה, והכול כאילו כמו אנחנו סתם ידידים. אבל שנינו הרגשנו לאן זה הולך. היא נפרדה ממני לחדרה, ואני השתדלתי שלא לקוות יותר מדי לגבי מחר, שלא אתאכזב.

את היום השני בילינו בטבע. נסענו לאיזו אכסניית נוער ששכנה עמוק בתוך יער עב. שיחקנו משחקים, דיברנו על מנהיגות. בלילה שתינו קצת, ויצאנו לטיול מול אגם.

זאת שעת הכושר, חשבתי.

"בא לך לבוא איתי לטיול?" שאלתי.

"כן." אמרה.

לקחתי את ידה והתחלתי להתרחק מהקבוצה. לא התרחקנו הרבה. היה חשוך מאד, אבל יכולנו לשמוע אותם קרובים, צוחקים ונהנים. לשבת, אני צריך להושיב אותה, אי אפשר ככה – כשעומדים, כשהולכים.

"אולי ננוח פה לרגע?" הצעתי. והיא הסכימה.

ישבנו והבטנו באגם. היה קריר, ואני התרגשתי כולי. נו – נו!!! – תנשק אותה. אמרתי עוד כמה מילים גמלוניות, אני לא זוכר מה היא ענתה.

"אפשר לנשק אותך?" סיכון הוא תמיד הפער בין הצלחה לכישלון, יאמר לי איזה פרופסור שלוש שנים אחרי. ובאותו רגע הפער התרחב לכדי תהום.

היא פלטה אנחה - מהפתעה או מאכזבה.

"אתה תמיד שואל לפני?"

לא שאלתי פעם נוספת. רכנתי לעברה והתנשקנו. איזה כיף, איזה כיף, איזה כיף. אני מנשק אותה! וזה טוב! זה לא גרוע. כל-כך כיף לנשק אותה, והשפתיים שלה רכות, וחום גופה משגע, והריח שלה משכר. ורק האדמה קרה, ורק הצחוקים של החבורה מפריעים לי לקחת אותה כאן ועכשיו.

המשכנו ככה כמה דקות, עד שהקבוצה הבינה שנעלמנו – ומיד התחילו הצעקות המשועשעות, וה-"נדמה לי שאני רואה אותם..."

"בואי נחזור." אמרתי לה. וידעתי שזה עדיין לא נגמר... והסיכון עוד שם. והיא עוד לא לגמרי שלי.

אני לא זוכר מה היה אחר-כך. כמה חבר'ה שאלו אותנו "איפה הייתם?" בקול שובב ומלא רמיזות. ואנחנו ענינו בפשטות: "טיילנו". אני לא זוכר אם כבר החזקתי בידה, כמנהג בעלים, או שהתנהגתי כמו ג'נטלמן אנגלי שתמיד שומר על מרחק הגון. אני זוכר שהמשכנו לשתות, ולצחוק, ולשמוח. אני זוכר שבהרבה תחינות הצלחתי להביא אותה לחדר שלי, אותו חלקתי עם שותף שעדיין שהה בחוץ. בעוד תחינות הצלחתי להוריד ממנה את הבגדים ("אבל תכסה אותי! שהוא לא יכנס פתאום..."). אני זוכר שהיא לא רצתה שאני אחדור אליה, ורק ירדתי לה תוך כדי שאני מאונן. שבפעם הראשונה (היחידה מאז... לא – בעצם כמעט היחידה...) בחיי ראיתי אישה שהגוף שלה שקוף, שהוא מגלה ישר כשהיא גומרת, ולא צריך לכבוש את הסקרנות ולשאול, ולפחד שאולי היא משקרת - כי עווית לא רצוני עובר בו באותו הרגע. מכת חשמל... ואני זוכר שגמרתי ביחד איתה, והיא ממש התרשמה, ושאלה איך עשיתי את זה? ובכלל לא התכוונתי לכך. סתם יצא לי בפוקס...

אני זוכר שהשותף לחדר נכנס בשעה מאוחרת, שתוי כולו, נפל שדוד על מיטתו וישר נרדם, מבלי להבחין בנו בכלל. אני זוכר כמה טוב היה לי, ושעדיין הרגשתי שזה לא מספיק – שאני חייב להיות בתוכה, כדי להיות רגוע. אני זוכר ששמתי שעון מעורר לבוקר, כדי שאוכל להעיר אותה קצת לפני – ואני זוכר שהיא קמה וחמקה חזרה לחדרה.

מאותו רגע כבר לא הסתרנו כלל שאנחנו ביחד. בלילה הבא שכבנו, סוף-סוף. לא היה לי קונדום (או שאולי זה לא עבד?), אבל היא התרצתה לבסוף מול מכבש הלחצים שהפעלתי עליה. אני זוכר שאחרי זה דיברנו, ואני שרתי לה שיר, והיא סיפרה לי על הפעם הראשונה שלה. וזאת הייתה שעת רצון, והשמיים נפתחו, וכנות מופלאה שררה בינינו. ואחרי זה - בשאר הימים של המחנה - היינו חומקים כל הזמן, זה לחדרו של זו, ושוכבים. בהפסקות, ובלילות. והיינו פרועים, ומשוחררים, וניסינו תנוחות חדשות (עוד היינו צעירים, אז היה הרבה מה לנסות) – ופתאום דפיקה בדלת. והשותף או השותפה רוצים להיכנס. או שסתם שואלים איפה אנחנו, כי פתאום נעלמנו? והיינו קופצים ומתלבשים. ויוצאים קצת אדומים ומבוישים, אבל עם חיוך של – "אתם מבינים אותנו, נכון?". ולא ממש היה לנו אכפת. לא ממש התביישנו. המשכנו ככה, לאהוב בלי בושות. והמחנה היה כל-כך כיף.

אולי היה איזה ריב קטנטן. היא כעסה עלי על איזו שטות, ואני לא הייתי מוכן להתנצל. אבל אחרי שנתתי הרצאה מהפנטת במסגרת איזה תרגיל, אחרי שכולם מחאו כפיים – היא חיבקה אותי ונישקה אותי חזק, ואמרה שהיא מתנצלת. והחיים באמת היו טובים. והכנות רק חיזקה אותנו. דיברנו פתוח על הכול. דיברנו על הבחורה הכי יפה במחנה, והיא שאלה אותי למה לא הלכתי איתה? או לפחות ניסיתי. אמרתי לה שיש לה יופי טיפשי, שרואים שהיא כלי ריק. "אבל את – יש בך משהו..." והתכוונתי לכל מילה. ויום אחד סיפרה לי על החבר לשעבר, ושהוא מנהל איזה פרויקט עכשיו, ומרוויח הרבה כסף. והרגשתי כל-כך נחות לעומתו. והיא אמרה לי: "אני מחבבת אותך בגלל מי שאתה, ולא אכפת לי כמה כסף תרוויח". ועדיין רציתי להרוויח הרבה, רק ליתר ביטחון.

המחנה נגמר, אבל האהבה שלנו לא. נסעתי לבקר אותה, והתארחתי בבית הוריה. בחלוף שלוש שנים, אני עוד מתגעגע לחדרה הקטן, ולמיטה. היא כמובן הכינה לי מיטה נוספת בחדר, ואני כמובן לא ישנתי עליה. אני זוכר שתהיתי – מה אם אבא שלה יכנס פתאום? אבל למזלי הוא לא נכנס. בילינו שלושה ימים מתוקים, יצאנו לרקוד, ולבלות. אני לא זוכר מה... ובסוף היא ליוותה אותי לרכבת בפנים עצובות, וישבה שם – בהבעה מלאת עצבות ברציף, מחכה שהרכבת תצא.

אני זוכר שישבתי שם, וליבי יצא אליה. ולרגע המחשבה חלפה בי, שאולי אני לא צריך לחזור. אולי אני יכול להישאר שם. ודמעה קטנה זלגה מעיניי – וחשבתי לעצמי שאני חייב להיות גבר, ושמספיק כבר עם כל הרגשנות המיותרת הזאת. אי אפשר לעצור את החיים בשביל אישה. והרכבת התחילה לזוז. נופים חלפו אל מול עיניי, וכבר הרגשתי הקלה.

אני זוכר את הלבטים הרבים שהיו לי במשך אותו שבוע. על פנקס קטן שבו נהגתי לסדר את מחשבותיי, כתבתי לעצמי: "אשה תמיד מחפשת שיסחפו אותה לאיזו הרפתקאה. היא לא אוהבת שהופכים אותה להיות ההרפתקאה." לא יכולתי לחזור, בגלל שלא יכולתי להפוך אותה לדרך שבה אצעד. היא אולי תשמח, לרגע אחד או שניים, אבל מהר מאד תשתעמם ממני. אבל גם לא יכולתי להישאר רחוק. "מה אכפת לך", חשבתי לעצמי. התלבטתי והתחבטתי. אני לא יכול לחפש בית, אני צריך לבנות את הבית שלי בעצמי. במו ידיי... וזה בדיוק מה שעשיתי, עד שהיא באה, באמצע הבנייה, והרסה את הכול. איפהשהו כבר גמלה בליבי ההחלטה. אני אחזור אליה. אדפוק בדלת, ואגיד שלום. האם זה ייכשל? בוודאי. האם זה משנה? כלל וכלל לא. אבל לא אכפת לי. לא אכפת לי להיות קצת פתטי. אני רוצה אותה.

היא חזרה מהלימודים נרגשת ומתנשפת, כמו רצה את המדרגות אל הדירה, ואולי את כל הדרך. אבא שלה התקשר והודיע לה שחזרתי ואני מחכה. החיוך על פניה היה קורן. היא שוב  בזרועותיי, ואני שמח. וטוב לי. ואני מוכן להישאר כמה שרק אפשר.

כאן כבר הכול מתערבב לי. אני לא זוכר מה בא קודם ומה אחר-כך. בילינו יחד עוד עשרה ימים. אני זוכר את הארוחות המשפחתיות הנחמדות עם הוריה. את האוכל המיוחד שהם היו מכינים. אביה היה שתקן, טיפוס קשה. אימה הייתה חמודה, מלאת תושייה, כזאת שרואים עליה שהיא נשארת גאה ועצמאית אל מול כל העולם, וגם מול בעלה. כמו הבת שלה, אולי? 

אני זוכר את הזיונים המטורפים. מעולם לא הייתי כה חייתי. אני זוכר את האמבטיה ואת נרות השעווה. ואני זוכר שהלכתי איתה לקנות שמלה, ושלחתי ידיים אל החזה שלה מבין הוילון, בשעה שהיא מדדה את השמלה. ידעתי, כמובן, שהיא הולכת להשתמש בשמלה הזאת הרבה אחרי, ושאני בעצם יורה לעצמי ברגל. אבל בכל זאת קניתי לה אותה. ואפילו עכשיו, אני לא מתחרט.

כמעט...

אני זוכר נסיעה באוטובוס בעמידה, עם טלטולים שגרמו לגופה לרפרף על גופי. כמה שזה משגע... צריך להוציא חוק שאוסר על נשים לעשות את זה. או שמחייב אותם. אני לא בטוח... אני זוכר החלקה על הקרח, וילדה קטנה ומתוקה שנפלה והסתבכה, ואיך שהיא עזרה לה, ואיך הרהרתי – שהיא תהיה אמא נהדרת, אבל ככל הנראה לא של ילדיי.

ויום אחד המשפחה שלה לקחה אותנו לטיול בטבע. הקמנו אוהלים, טיילנו. והטבע היה כל-כך יפה, והיא הייתה כל-כך יפה. היא לימדה אותי איך לגרום לפרפר לשבת לך על האצבע. צריך לגשת מאחוריו, בעדינות. הצלחתי אז, כשהיא הסבירה לי. אבל מאז לא הצלחתי עוד. כבר למעלה משלוש שנים... אני זוכר שהסתגרנו באוהל, והתחלנו... ולפתע - אור גדול! מישהו התניע את הרכב, והאורות האירו את וילונות האוהל. פחדתי שיוכלו לראות אותנו דרכן, באור. או לפחות את הצלליות שלנו. 

אני זוכר בית מרקחת, ואמצעי מניעה. ורחובות. ואת החבר שלה עובר בלילה מרחוק, והיא מיד פונה ומשנה כיוון... הרגשתי לא נעים בשבילו. לפי מה שסיפרה היה ברור שהוא עדיין אוהב אותה. אני זוכר שלקחה אותי לגבעה נטושה, ושכבנו שם, לקול מכוניות שחלפו בכביש הסמוך. אני זוכר שפחדתי שעוד שנייה יקפצו עלינו ליסטים ויעשו בנו שמות. שיבואו ערבים. שרוצח סידרתי יתגנב אלי מאחורה, ואני לא אשים לב. אני זוכר שחשבתי כמה קשה זה לעשות את זה על אדמה קשה ומחוספסת. שממש כאב לי בברכיים. אני זוכר שרק רציתי ללכת משם.

 וטיול אופניים. וביקור באחוזה קסומה. וכנר שניגן בטבע, על יד נחל. ואותנו מתנשקים, ומצטלמים. על יד נחל וכנר. על יד גשר, על גג מבנה נטוש שמשקיף אל העמק. אני זוכר עלבון שקשה היה לי להתגבר עליו - כשאמרה שהיא לא בחורה שתסתפק בגבר אחד. "החטא הכי גדול, בעיניי, זה כשאדם מגביל את עצמו..." לקחתי את זה די קשה... אבל בסוף התגברתי. לא הייתה לי ברירה. רציתי להאריך את זה כמה שניתן.

באיזשהו שלב זה התחיל להיות יותר מדי בשבילנו. בשבילה... התחלנו להתרחק, קצת. הרגשתי שאני מעיק עליה. בכל זאת, לא עשיתי כלום כמעט חוץ מלהיות איתה. לא הייתה לי מטרה, לא הייתה לי תעסוקה. ויתרתי על הכול בשביל להיות איתה, וידעתי שזה לא ממש בריא. אבא שלה בדיוק פוטר, וכל הזמן היה בבית, כך שלא יכולנו לשכב. יום אחד ישבתי וקראתי אל מול החלון בחדרה. מדי פעם הצצתי החוצה וחשבתי לעצמי מחשבות. פתאום היא נכנסה לחדר ומשכה אותי אליה. "בוא עכשיו," אמרה, "הוא יצא..." ואני לקחתי אותה לחלון והראיתי לה איך הוא בדיוק חוזר. ואולי ידעה, ותכננה את כל העניין. אני זוכר ששאלתי אותה אם היא רוצה שאני אארגן מלון, והיא סרבה בתקיפות, ואפילו קצת נעלבה. וביום האחרון טענה שדווקא כן רצתה, אבל אני לא יודע אם להאמין לה. זו הייתה תקופה יפה, הזמן שבילינו יחד. אבל היא הגיעה לסיומה. היא אמרה שהיא לחוצה בקשר ללימודים שלה. אני חושב שהתחילה להרגיש שאני מכביד עליה, מגביל אותה. גורם לה לחטוא...

החלטתי שהגיע הזמן להמשיך ושזה יהיה הדבר הטוב לשנינו. לא אשכח לעולם איך שנפרדנו. כתבתי את זה מיד ביומן (ואחר כך גם השתמשתי בזה בסיפור שכתבתי, כי זה כל-כך חזק ויפה בעיניי):

יום הפרידה. השנייה. האחרונה? כנראה...

מחשבה אחת – היא קשה מדי בשבילי. היא – בחורה קשה, בעייתית, אבל חושנית בטירוף. כמו לשחק באש. עמוק בפנים היא רק ילדה קטנה ומפוחדת, ואני כמו אבא תומך ואוהב. אני קם בבוקר שמח, מביט בפרצוף הבוקר היפה שלה. תמיד אני הכי אוהב את הנשים שלי בבוקר. הם נראות לי כל-כך טבעיות אז, כל-כך יפות. אבל אט-אט ההכרה מחלחלת. אלו רגעים אחרונים... עצבות, חוסר תקשורת, עצבנות הולכת וגוברת. וגם תסכול וכעס – אם היא רק הייתה בן אדם קצת יותר... חזק? שמח? ...היא יכלה להפוך את הפרידה הזאת לחגיגה. אבל היא עסוקה מדי בצרות שלה. עצבנית מדי.

אחר-כך אני מלווה אותה החוצה. בחדר המדרגות אני מנשק את הפנים שלה, אבל לא מרגיש דבר חוץ מעצבות. אנחנו הולכים ברחובות... יש לה לימודים. אני מחבק אותה, משתדל לעודד אותה, להוריד קצת מהכובד ששנינו מייחסים למצב – להפוך אותו לקל, קליל, אוורירי. אותה קלות בלתי נסבלת של קיום – הפכה עכשיו למחמד ליבי. מחשבה מייאשת – עד מתי להמשיך? איפה לעצור ולהיפרד – עוד רחוב? עוד שניים? עוד עשר צעדים? אני סופר לאחור: עשר, תשע, שמונה... שלוש, שתיים... לא. עוד לא. אנחנו ממשיכים עד לגינה ציבורית יפה, אך מלוכלכת מחגיגות האתמול. לפחות מקום יפה להיפרד, אמרתי. יש מקומות יפים להיפרד? היא שואלת. עדיף להיפרד כאן מאשר, למשל, בשירותים. אני עונה. היא צוחקת. אנחנו מתחבקים, מתנשקים, היא שותקת ואני מחפש מילים. מה שצריך לקרות קורה, אני אומר לבסוף. משפט מהסרטים, היא חושבת, אבל אני מאמין בו. אם היא תצטרך אותי, ואם אני אצטרך אותה, נמצא דרך. ואם לא, אז לא נצטרך...

אבל ההתרגשות מגיעה לשיאה. פחד. שנינו עומדים מעל תהום, ויודעים שאנחנו צריכים לקפוץ. רגע ממוטט עצבים. באותה שנייה אני יודע שככה זה ודאי מרגיש לקפוץ בנג'י. אנחנו בוכים ומחייכים ומסתכלים אחת לשני בעיניים ומתנשקים ומתחבקים. אני מנסה לתפוס את עצמי, שהגוף והנפש לא ינזלו ממני – אבל המחשבה שזה אולי החיבוק האחרון, הנשיקה האחרונה... אנחנו מתנשקים בחוזקה, בטירוף עצור.

בשלוש אנחנו עוזבים מבלי להביט לאחור.

בסדר.

אחת... שתיים...

פאק זה קשה. החיים שלי במהלך החודש האחרון. הידיעה שמשהו משמעותי הולך להיתלש מהם עכשיו. הרצון להחזיק בו, שלא ילך.

עצימת עיניים. נשיקה בשער.

שלוש.

אנחנו נפרדים לאט, הידיים שלנו נמתחות ולבסוף נפרדות.

להתראות.

אל תסתכל לאחור, אני חוזר ואומר לעצמי.

אני מנגב את הדמעות, חוצה את הכביש כמו סהרורי, ולא מסתכל לאחור.

אני זוכר שתהיתי אם אי פעם אפגוש אותה שוב. עברו שבועות, וחודשים, ושנים. ובמבט לאחור היא נראתה לי כמו מתנה נפלאה, מנחה מאלוהים לעבדו הבודד בדרכים. ושמרנו על קשר. בכל זאת, עידן האינטרנט – והפייסבוק. וראיתי אותה לובשת את השמלה שקניתי לה במסיבות, וליד בחורים ששמו יד על כתפיה. והיא כל הזמן הייתה בתנועה. כמו הסלסה שזרם לה בדם. לא יכולה להישאר במקום אחד. טסה לכמה חודשים לאירופה, ואחר-כך אמריקה, והודו. חוזרת לאיזה חודש-חודשיים, ומיד ממשיכה. קופצת על כל משלחת. היא רצתה לחוות הכול, ומעולם לא התעייפה. וחשבתי – מי יצליח לתפוס אותה? וחשבתי - האם אני מקנא בו, או ש-"אני לא מקנא בו"? והיינו ידידים בפייסבוק, כמובן. והרבה נחמדות. ואני המשכתי בחיי גם. וגם לי היו תמונות במסיבות, עם בחורות ששמות עלי יד. וכך חלפו להן שנתיים, ולא האמנתי שאראה אותה שוב.

עד שקיבלתי הודעה. היא הייתה בסביבה, ושאלה אם אני רוצה להיפגש. רציתי, בטח שרציתי. בשנתיים האלה עברתי לתל-אביב, והכרתי אותה על בורייה. בואי – אני אראה לך הכול. את הספסל עם הנוף הכי יפה ביפו, ואת האייס קפה הכי טעים בקינג ג'ורג'. והיה הרבה – "וואי, אני לא מאמינה שאנחנו נפגשים שוב!" וחיוכים ומתח ורגשנות. וכשסיימתי שיחת טלפון אחת עם "בסדר מותק, נתראה בערב" היא חייכה אלי ואמרה בפסקנות: "יש לך חברה."

"כן." חייכתי בחזרה.

ולמה הגורל רצה שככה זה יקרה ולא אחרת? ומי יודע מה היה קורה באותו רגע, אם לא... ואם, ואם - ואם לסבתא היו גלגלים... אחר-כך, כשנתנשק במסיבת קיץ לחה, היא תותקף רגשות אשמה בגלל הבחור החדש שרק הכירה, ותטען שמאד התאכזבה אז - לפני חודשיים, כשנפגשנו אחרי זמן רב - לגלות שהייתה לי חברה. וזה מרגיז אותי היום, כמו שזה הרגיז אותי אז. מה היא חשבה לעצמה, הפרינססה? שאני אשב ואחכה בבית שנתיים?!

לא, אבל היא בכל זאת התאכזבה. היא לא ציפתה ממני לחכות, אבל באותו רגע, בתל-אביב, היא קיוותה.

ואני עדיין לא בטוח שאני מאמין לה...

הפעם האחרונה שלנו ביחד הייתה באותו לילה. היא נפטרה מאיזה ידיד, שישר ראיתי עליו שהוא רצה אותה לעצמו. נסענו לים, ושם, במכונית, היא הסכימה להביא לי ביד. לא יותר מזה. לא, היא כבר לא תהיה שלי... חשבתי. כבר אין סיכוי. אחר-כך הקפצתי אותה לאריאל. היא בדיוק התחילה שם איזה סמינר, וגרה במעונות.

ומאז בקושי התראינו. פעם אחת נפגשנו בתל-אביב, לקחתי אותה לשתות בירה בקפה הנרייטה. היא המשיכה לחוג סלסה, ואני המשכתי הביתה. הייתה עוד איזה פעם, נראה לי שהראיתי לה את המחאה ברוטשילד, ואת בית העם. אני זוכר שהיא אמרה לי שהיא מתגעגעת לחברים כמוני. שלפעמים היא ממש בודדה, ואין לה עם מי לדבר. ואני זוכר שמצד אחד שמחתי, שאני יכול להיות לה לחבר, ומצד שני נעלבתי – שזה כל מה שאני עכשיו, וכל מה שאהיה. רק חבר... friend. היינו אמורים להיפגש פעם נוספת, אבל אני זוכר שהייתי עייף. התקשרתי לשאול אותה אם היא תוכל להגיע קצת לכיוונו, והיא אמרה שהיא לא בטוחה. התקשרתי אליה שוב אחרי כמה דקות ואמרתי לה שאני עייף מדי, ושניפגש פעם אחרת. היא אמרה "ביי" חטוף וניתקה. מאז לא דיברנו.

ואז קיבלתי הודעה אחרונה – היא עומדת לעזוב שוב, וחשבה שאולי ארצה להיפגש שוב? כבר עברתי ללוד, עם הפרויקט. הרגשתי שמח, וטוב, ורחב לב. כן, אני אשמח. אבל הפעם באמת רק כחברים, חשבתי, ולא יותר מזה. לא כאקסים, ולא כאוהבים. הגבול בינינו יהיה ברור. 

וככה מצאתי אותה, מחכה לי בכניסה לתחנת הרכבת בלוד.

התעוררנו בבוקר. אני אכין לה ארוחת בוקר טובה, ואולי אפילו אראה לה קצת את העיר, חשבתי. והכול נבע מאיזה רגש חובה. היו לי הרבה דברים לעשות, מבחנים ועבודות. ואם היא לא תרצה, אז לא צריך. יש לי מה לעשות. אבל היא סירבה אפילו לארוחת בוקר, ורק רצתה שאסביר לה איך חוזרים לתחנת הרכבת. והאמת - שזה שבר אותי קצת. האם זה עד כדי כך נורא בשבילה? גם לי זה לא היה כזה תענוג, אבל ככה... אולי הגזמתי? אולי מותר לי לתת לה שוב להיכנס קצת?

אבל מה עם החברה שלך? שאלתי את עצמי. זה בסדר. כבר יום, וכבר לא נישן שוב באותו החדר. אפשר להוריד קצת את המגננות...

 שכנעתי אותה להישאר ולאכול ארוחת בוקר. חזרתי להיות הבחור הלבבי שאני. הסרתי את המחסומים, ושחררתי את השומרים מוקדם. היא התרצתה. אכלנו, ואחרי זה יצאנו לטיול בלוד. בדרך דיברנו קצת על החיים, על ההרפתקאות שלה. על איך שהיא עדיין קופצת ממקום למקום, ולא – היא עדיין לא התעייפה מזה. על הבחור האחרון, זה שהיא בדיוק הכירה אז, כשהתנשקנו במסיבה – שהיא ממש התאהבה בו, אבל הוא עשה לה צרות, ובסוף נפרד ממנה. בחאן חילו פגשנו את תאופיק, שכולם קוראים לו אפי. הוא ארכיאולוג שמפעיל תכנית חפירות לילדים יהודים וערבים, והוא מסביר לנו קצת על התקופה שלפני מלחמת העצמאות, ומראה לנו מה הם מצאו שם במהלך השבוע. והוא שואל קצת עלינו, ואנחנו מספרים. והוא שואל אותה – אם זה לא מפריע לה שהיא לומדת באריאל? לא, זה בסדר, והערבים לא נוראים. ואני מנסה לרמוז לה למה הוא מתכוון. "הוא שואל," אני אומר באינטונציה מלאת משמעות נסתרת, "אם לא מפריע לך שאת לומדת באריאל?" לא-לא, זה בסדר גמור – וגם הערבים הם בני אדם. מה יש? ורק אחר-כך הסברתי לה, והיא האדימה והרגישה כל-כך מטופשת, וביקשה שאם אראה אותו שוב, אסביר לו.

"אני מדמיינת אותך פה עם כלב." אמרה כשחזרנו לדירה. ואני עדיין תוהה אם הנבואה שלה תתגשם או לא. בינתיים יש לי פה חתולה שמתפרעת, ומתנהגת כמו כלב מיוחם. אז אולי היא בכל זאת צדקה. "אתה ממש מרגיש בבית, לא? כמו דג במים." אנחנו מדברים, ולא בא לי שהיא תעזוב, ונראה לי שגם לה לא בא. אבל המתח גובר. הסיכון... הפער בין הצלחה לכישלון שוב הולך ונפער. ואני החבר, הידיד שאפשר לשפוך בפניו את הלב. היא מספרת קצת יותר על החבר לשעבר. אנחנו מדברים גם על המקרה, השיחה האחרונה – אני מסביר לה מה הרגשתי, שהיא קצת מנצלת אותי, ורק רוצה שאבוא לקראתה, אבל לא מוכנה לבוא אפילו צעד לקראתי. והיא הסבירה לי שהיא נתקעה, ושלא היה לה הרבה כסף, ושהיא הייתה חייבת לתפוס את ההסעה שבדיוק ירדה ממנה ובגלל זה מיהרה לנתק. תמיד אין לה כסף, אני חושב – אבל ככה זה כשרק מטיילים ולא עובדים. ככה זה כשרק מסתמכים על אחרים וקופצים ממקום למקום... ובכל זאת אני מרחם עליה קצת, ומבין שהיה מדובר באי הבנה מצערת, וחבל שלא דיברנו אחרי זה. ואולי חבל שלא נפגשנו אז, כשהיינו אמורים ובסוף ביטלתי. 

אני מראה לה מחברת של ציורים שהכנתי. "לא ידעתי שהתחלת לצייר." היא מבקשת שאצייר אותה. ואולי אני קצת יותר מסתם חבר טוב? לא כל-כך בא לי לצייר אותה. בא לי רק לקפוץ עליה, לא בא לי שום דבר אחר. ובכל זאת, אני פותח דף חדש, מרים את הצבעים ומתחיל. התשוקה נאצרת בי עם כל קו וכל מחיקה. תזכור, שיש לך חברה. תזכור... "אף פעם לא ציירו אותי קודם." היא אומרת. ואני רוצה. אני כל-כך רוצה. ולא ממש אכפת לי שזו תהיה בגידה. אז מה? לפעמים זה מוכתב מהשמיים. אי אפשר להתנגד לזה. כמו דוד ובת שבע. "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה".

היא אהבה את הציור. וגם אני – אחד היפים שלי. תופס הרבה מהתשוקה שהייתה לי כלפיה באותו רגע, ושאולי גם לה היה כלפיי. כמה חודשים אחרי, כשהחברה שלי תראה אותו – היא תגיד שרואים עליה שהיא מנסה לפתות אותי. אבל אני לא סומך על זה, כי הדברים נאמרו מקנאה.

"את יודעת," אני נשבר – "אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לגעת בך, כרגע..."

לקח לה כמה רגעים להבין מה אמרתי.

מעניין מה היא הייתה עונה. מעניין אם הייתה מסכימה, או לא. מעניין אם הייתי צריך לשכנע. אולי היינו מתחילים את הכול מחדש, כמו אז במחנה... אבל בדיוק אז הדלת נפתחה, והשותף שלי חזר. שלום-שלום, מה נשמע? איך היה היום? מה עשיתם?

"אני צריכה ללכת," היא אמרה לבסוף. הנשי הנצחי הוא תמיד חמקמק. תמיד הוא חומק מעליך, כשכבר חשבת שהוא שלך. הסברתי לה איך מגיעים לרכבת, ונפרדנו בחיבוק. כשסגרתי את הדלת מאחוריה, הרגשתי הקלה.

"וואו..." אמרתי לשותף, "איזה מזל שבאת. ממש הצלת אותי. עוד שנייה ו... מי יודע מה היה קורה..."