הבתול

הוא שוכב על הרצפה והמאוורר מעיף רוח פושרת לכיוונו.

החלונות סגורים, והאוויר דחוס – בדיוק כמו שהוא רצה. הוא רצה לדחוס את נשמתו, והחליט שקודם צריך לדחוס את החדר. שהאוויר יעמוד קצת, וישתהה. הוא רצה להתכנס לתוך עצמו, ואי אפשר לעשות את זה כשהחיים פורצים אל החדר – דרך החלונות, או הדלת, או המחשבות. לא – צריך להשאיר את החיים בחוץ, היכן שמקומם. לאטום את עצמך, ולא לאפשר לשום צליל או הוויה אחרת לבקוע דרך הקירות. לחדור דרך החרכים.

רטט עובר בו.

כשהיה צעיר...

        ...צעיר יותר –

...כשהיה בתול – נזכר בפחד מוזר שנהג לתקוף אותו: מה אם שום דבר לא יקרה? "מה אם שום דבר לא יקרה יותר?" החיים יתקעו. "אני אשב פה באוטובוס ואחכה למוות, עד בלי די, ובכל זאת כלום לא יקרה. ובכלל – איך גורמים לדברים לקרות?" הוא לא ידע... הרבה שנים חלפו מאז, ומעולם לא דיבר על כך עם איש. מעולם לא שאל – לא חבר, ולא זר ברחוב, ולא ילדה מנומשת – אם הם מכירים את הפחד הזה. אם הם חוו אותו פעם. פחד שהחיים פשוט "יתקעו", שלא יתקדמו... אתה לעד תקום בבוקר עם אותן מחשבות ותקוות, לעד תעביר את יומך בעשיית אותם המעשים שעשית ביום הקודם, ולעד תלך לישון, בתקווה חסרת שחר כי מחר משהו ישתנה, רק כדי לקום שפוף ומאוכזב-מה בבוקר המחר, ולהמשיך לקוות – לשווא. כי החיים שלך כבר נתקעו, אתה מבין? ואולי יום אחד תמות. אולי... יום אחד. עוד הרבה-הרבה שנים. פשוט לא תהיה יותר. תשכב לישון ולא תקום (אם יהיה לך מזל...) ובכלל לא ברור איזו מין נחמה היא זאת? לסיים את חייך ככה, תקוע...

הרבה שנים חלפו מאז. החיים עוד לא נתקעו. והפחד נשכח.

אבל הדברים לא תמיד נעלמים, רק בגלל שלא זוכרים אותם יותר...

הרצפה נוחה למדי.

איך הגיע אליה? הוא פשוט נשכב. היה לו נוח, אז הוא החליט להמשיך, בינתיים. כנראה שהתרגל כבר לדברים קשים, ואולי נעשה קשה בעצמו. הוא שוכב. המחשבות זורמות יותר במצב אופקי. גם הזיכרונות... מצחיק איך הדבר שפחד ממנו כל-כך, אותו פחד קמאי ולא מוסבר שחייו יתקעו, הוא הדבר שאליו הוא מתגעגע כעת יותר מכל. אירוני, משהו. הלוואי ששום דבר לא יקרה, שהכול יפסק. נמאס לו מכל המאורעות שגודשים סביבו כל הזמן, שמפוצצים את חושיו ולא נותנים לו זמן לחשוב, לעכל, לנשום. הוא נושם מעט מדי, ולאט מדי. חייו אינם סובלים את הקצב התובעני של המאה ה-21. את הגאדג'טים שמחברים אותך תמיד. הוא מסוגל להעמיד פנים, לפרק זמן קצר – אבל אחרי זה הוא חייב את מנוחתו. לחזור אל החדר, לסגור את החלונות, ולדחוס. ולדחוס... כמו איחוי דיסק לכונן קשיח. הוא זקוק לזה, כדי לעשות קצת סדר בבליל המאורעות. כדי לצקת משמעות. אחרת הכול מבולגן. וככה חייו מרגישים לו עכשיו.

בלאגן.

אירוע מתרחש – אדם נכנס לחייו, או יוצא; מכשול ניצב בפניו, או מוסר; הוויה מתמקדת, או מתפזרת – והוא צף. עצם בחלל – מנותק מכל מבנה הגיוני שאמור להעניק מסגרת. מכוון רק על ידי כוחות כלליים של "ואהבת לרעך כמוך" ו-"דעלך סני לחברך לא תעביד", או-"זהירות מהמרווח", וכן הלאה, וכן הלאה. קשרי ון דר ואלס חלשים, רגעיים, קושרים אותו לרגע, ומשחררים ברגע הבא. הדברים אולי חשובים, אך אינם קריטיים. אדם יצא, אדם אחר יכנס במקומו. מכשול מוסר, מכשול אחר יתייצב במקומו. רק לתת לזמן לזרום ולעשות את שלו. הוא כבר יביא משהו אחר אליו, טוב יותר או פחות. וייקח איתו יום בהיר או אפרורי, משהו שאף פעם לא רוצים שילקח, בין אם הוא טוב ובין אם רע.

"האקלקטיות המחורבנת הזאת." הוא רוטן לעצמו.

חייו הם בבואה של נשמתו, ונשמתו היא השתקפות של חייו. ושניהם אקלקטיים להחריד, עשויים מקשות שונות, שנפגשות בניגודיות קשה. התייחסויות עשירות שנובעות מהלכי רוח שונים. החיים האלה מטמטמים אותו. הוא מבין זאת עכשיו, כשהחדר דחוס, והמאוורר מעיף אוויר פושר אל פניו. הוא מבין כמה הוא מפסיד מלחיות את החיים כפי שהוא חי אותם. כמו אידיוט... כשהוא מוותר על עצמו, ועל רצונותיו, עבור המהוגנות. עבור עשיית החובות המצופות מ-גבר-גבר / בן זוג מסור / מילואימניק גאה / עובד חרוץ / סטודנט שקדן / ישראלי יפה / אומן מיוסר / השלם את החסר. הוא משלם על זה. החשבון כבר הוגש. שממה רוחנית שכזאת. נתק מוחלט. והניסיון שלו לשמור על הכול – יוצר תערובת מוזרה. יוצר את האקלקטיות המחורבנת הזאת של נשמתו, של חייו. 

וניטשה אמר, שצריך כאוס בנשמה כדי להוליד כוכב רוקד. מבטו העז חובק את החדר מן התמונה שתלויה במרכז הקיר. והוא צדק, הניטשה הזה. הפילוסוף הכאוטי הוליד כמה כוכבים מרקדים בעצמו. דיוניסוס ואפולו, ואוברמנטש. אבל ניטשה השתגע. הוא היה מטורף. אולי בגלל שגדל בחברה שבה הסדר חייב להיות! (Ordnung muss sein!) אולי סתם נולד ככה. שונה. לא כמו האחרים.

ומה האחרים עושים? אולי יעשה מה שעושים כולם...

הם טווים קוקון סביבם, ומתוכו מציצים אל העולם. הם אוטמים את עצמם במקלט, נועלים את הדלת במגדל השן ומעלים את הסולם – ובמגדל רק צוהר זכוכית מלוכלכת, שמאבכת את כל שנגלה דרכה. הם מסננים את עוצמת החיים שבחוץ. כדי להתמודד... כדי לא לחוות את האכזבות המרות, ואת אימת התופת של הלב הצעיר.

דמותו של ניטשה מביטה בו מן התמונה שעל הקיר. כמאשימה! הוא מדמיין אותו, במראה הנבואה, מתקרקר בקרב מוחות אינטלקטואלי, בויכוח פילוסופי מן המעלה הראשונה – אך בתוך כל זאת, מסתיר את האני האמיתי שלו – האני הקטן והפשוט והפגיע – בתוך מבוך המראות הפנימי של הלב. אולי אם היה שם, באותו רגע גורלי כשניטשה יצא לחבק את הסוס, ולא נתן לעגלון להכות בו יותר – אולי אם היה ניגש אליו אז ומחבק חזק-חזק, המראות היו נשברות.

אנשים מתכנסים אל תוך עצמם. זה קורה... אולי אפילו מתבקש – מעין תהליך הגנה טבעי, מנגנון הישרדות רגשי. יש בה גם הטבות, בקהות החושים הזאת. אפשר לקנא ביציבות שהיא מקנה לחייו של האדם. מעצבת אותו כ-"שקול", ו-"מיושב". הספין-דוקטורים והקופירייטרים הציניים ביותר, לא יכלו להמציא מכבסת מילים יותר מוצלחת למוות האיטי שהיא באמת. לא... הקהות פשוט מכבה את האדם. וכשהוא כבוי, הרבה יותר קל לו להשתלב בחברה. פשוט נסחפים באחד הזרמים הקיימים. ואז הכול מסתדר בקלות. ואין לא כאוס, ולא כוכבים מרקדים. רק שגרה...

הוא מנסה להיפטר מהלך הרוח שבו הוא נמצא, ולהיזכר בהלך רוח אחר – אותו אדם שהיה אז, לפני כמה שנים בודדות, רק כמה שנים בודדות – כשעוד היה בתול, וחלונות נפשו היו ממורקות והחיים בהקו דרכם, מסנוורים כמו שמש. בתחושה המאד מיוחדת הזאת, הרעננה, של כמיהה ביישנית, נואשת. של תקווה וייאוש – והמון בושה, על כך שהוא בתול, ועוד בגילו. היא מדגדגת בו לרגע, אך מיד נעלמת. חומקת לה אל השכחה. מותירה אותו שוב עם האקלקטיות הארורה, שמנכרת את עצמו בעיניו.

הכול כל-כך זר לו.

הוא הולך לעבודה. יושב מול המחשב. מחייך אל הבוס. חוזר ברכבת. האנשים עייפים ומעייפים. החיים משעממים. נשים מעוררות אותו, גברים מאיימים עליו. והוא כל-כך מצומק. גזע מיובש. בלי טיפת נשמה. הוא חוזר לדירתו ויושב.

ויושב...

חולפת שעה. הוא בוהה באוויר. החיים הם אוויר.

הוא הולך לישון, וקם בבוקר. ולוקח רכבת לעבודה. לידו יושב צעיר, ומרביץ במחשב הנייד את מחשבותיו. הצצה חטופה, והוא מגלה שלקרוא את מחשבותיו שלו אצל אחר זה לא תמיד מעודד. לפעמים זה יכול אפילו לייאש. הוא מחייך לבוס. יושב מול המחשב. לוקח את הרכבת חזרה. האנשים גורמים לו סלידה. הוא מגיע לדירה, מכין כוס קפה. ויושב. והערב יורד, והירח יוצא. והוא בוהה באוויר. בתקרה. פתאום הטלפון מצלצל, מפתה אותו לחיות. הוא לובש את הקול הנכון, ויורה את הביטויים הנכונים, בליווי הנימה הקלילה, והצחוק הסינתטי. השיחה מתנתקת, והוא חוזר לבהות. מחוגי השעון מסתובבים. הוא משכל רגליים, ובוהה. משכל לצד שני, ובוהה. הוא הולך לישון.

כשהיה בתול, הכול היה הרבה יותר קל. לחיים היו טעם. היה את מה להאשים. היה פתרון פלאים. רק זבנג וגמרנו...

הוא הולך לעבודה. חוזר לדירה. סוגר את החלונות. דוחס את האוויר. מנסה לדחוס מעט את נשמתו, שפזורה מדי. מנסה לכתוב. מנסה לא לאבד את הרגש, ולהפוך למכונה. החיים נראים לו כל-כך... רגילים. האנשים באוטובוס סתמיים. הקרונות ברכבת חורקים. מצפצפים. הוא מנסה לקרוא, מנסה לכתוב, מנסה לאהוב. אך פסואה נראה לו מתאמץ מדי. הכתיבה שלו עצלה מדי. האהבה שלו עייפה מדי. הוא צריך אהבה חדשה, שתעיר אותו. הוא קורא שעה, ומצטמק. הוא כותב שעה, ומצטמק עוד יותר. הוא לא אוהב... הוא רוצה לעשות דברים גדולים, להשיג מטרות נעלות, לשאוף לפסגות גבוהות. אבל הכול קטן כל-כך... הוא רוצה להיות ההומניסט אוהב-האדם שהוא באמת, ולא המיזנטרופ שהתלבש עליו. אבל קשה להיות משהו, כשהעיניים לא סגורות.

הדחיסה קרבה לסיומה. איחוי הדיסק כמעט והושלם. ולפתע נשלף קובץ מן העבר... באחד הפרקים הראשונים של 'דוסון קריק', מישל ויליאמס מסבירה לדוסון מה הבעיה של בתולים.

"רוב הבתולים", כך היא אומרת – "או שהם מהירים מדי או שהם איטיים מדי. מה נראה לך שאתה?"

"איך אני אמור לדעת?" שואל דוסון.

"נניח שיש לך גלידת-סנדיי מול הפרצוף, ואין לך כפית. זה ארבעים מעלות בצל, ואתה רעב. מה תעשה? תלקק את הגלידה, או שתביא ביס?"

ולפעמים הוא מרגיש שבא לו לבלוע את העולם – כמו היה גלידה ביום חם. והוא לא מסוגל אפילו לעצור ולנשום. רק חייב לטרוף עוד ועוד. אבל אחר-כך, כשהוא מוטל אפרקדן על הספה, המום ותשוש – עצב נוגה מזדנב ומטפס אל בלוטות הדמעות. מהר מדי... הכול חלף מהר מדי... לא הספיק אפילו להבין מה קורה סביבו – ופוף, זה כבר נגמר... ופתאום הוא שוקע מהר, וכל החיים מרגישים כאילו הם עוברים מהר מדי – וכל הדברים שיש לו בחיים יחלפו ברוח ויגמרו. כל האנשים שהוא מכיר ימותו. כל קשר – יותר, והכול ישקע בתוך תהום של שכחה. הדירה הזאת והשותף, לא יישארו לנצח. והתמונה הזאת שתלויה על הקיר, היא לא תמיד תהיה שם. השיר שהוא שומע יגמר. הסרט שהוא רואה יסתיים. האוטובוס יגיע לתחנה, והוא יהיה חייב לרדת. (לא אדוני, אי אפשר להמשיך ולנסוע – זוהי התחנה האחרונה...) והחתול שמבקש לשחק איתו, יום אחד יפסיק – ואז לא יהיה לו עוד עם מי לשחק. הוא ירים את הטלפון אבל לא יהיה לו למי לחייג. כי כל החברים שלו כבר מתו – ורק הוא נשאר, אחרון... אחרון... והוא ישמע את צליל החיוג ויחשוב כמה הכול עבר מהר מדי. ויבכה... שלא ליקק את הגלידה לאט, אלא טרף אותה. הוא יודע שהוא חייב לעצור, להאט - אבל הוא לא מסוגל להפסיק. הוא לא מסוגל לחיות כמו שצריך. לנשום. הוא אף פעם, בעצם, לא נמצא במקום שבו הוא עומד. אף פעם לא חי את הרגע... תמיד את הרגע שאחרי. ואיך מפסיקים את זה? איך עוצרים? ומה הוא כבר יכול לעשות?

הוא יכול רק לסגור את החלונות, ולשכב על הרצפה. לדחוס.

לרגע אחד חשוב לו לזכור, שהוא לא רק מונחה מטרה. הוא גם מהות שקיימת בעולם הזה, ומורגשת על ידי אחרים. מהות – בחלקה טובה, ובחלקה רעה. אבל לא רק עכבר על גלגל ריצה. לא רק תיאבון לבלוע, בלי ללעוס. הוא סוגר את החלונות. הוא בוהה בתקרה. "ומה אם שום דבר לא יקרה יותר?" איזה פחד משוגע! שגעון מוחלט.

אבל השגעון לא מפסיק לנהל לך את החיים, רק בגלל שאתה לא מודע אליו.

הבעיה עם הבתולים, היא שהם לא נגמרים. גם אחרי ששוכבים. גם אחרי שמזדיינים באלף ואחת תנוחות. הבתולים עדיין שם. אם נולדת בתול, תישאר בתול – לעד. כמו ניטשה. תחליף בין שני מצבים – מהר מדי, ולאט מדי. לבלוע בלי ללעוס, או לשכב ולבהות בתקרה. הבתולים לא נגמרים, הם רק מתעכרים. מזדקנים. ואולי יום אחד, עוד הרבה-הרבה שנים (אם יהיה לך מזל), לא תרצה לרדת מהאוטובוס. והנהג יזמין משטרה, ויקחו אותך לבית משוגעים. ומישהו ישים את התמונה שלך על הקיר שלו. עיניים עצובות. נפש מיוסרת. מבוך של מראות. מבט מאשים!