את הפוסט: "ברוכים הבאים לחייה של זונה מונוגמית" בלילה של שברון, של בכי מר על החיים שלי. החלטנו, אני והחיים שלי, לעשות שיחת "יחסינו לאן?" ולקבוע חד משמעית את כל הדברים שאני עושה שגורמים לי להרגיש רע.
אני מאוהבת באהבה, כמו שבטח הבנתם אם קראתם דברים שלי או אם קראתם את כל מה שעניתי בראיון הזה. אני מאוהבת באהבה מהמקום הכי אמיתי ולכן אני לא שמה לב על הדברים שאני מוותרת, על ה"עצמי" שאני רומסת בדרך למציאתה," זהו רק חלק מדבריה המרתקים של שלי הזאת. הכירו אותה בבקשה.
1-מהי דמותו של אביר חלומותיך, קווים לדמותו.
האביר שלי.
בגלל שיש לי יד חופשית כרגע, אני יכולה לתאר כל דבר, ערימות על גבי ערימות של רשימות של כל הדברים הנחוצים בגבר. אבל באמת שאין לי מושג מי הוא, מה הוא, או איך הוא נראה.
מה שכן, אני אדע כשהוא יגיע, אני בטוחה בזה. אני מרגישה שיש לי צמרמורת במיוחד בשביל זה. ומה שבטוח תהיה בו, באביר שלי, זה את היכולת להצחיק אותי. ואין התפשרויות.
2-אהבה ופרידה – האם הם הולכים יחד?
הולכים ביחד? הם נולדו ביחד.
כל חיי מלאים ב"אוקסימורון" הזה. אנשים נכנסים לי ללב, גם כשהם מאכזבים אותי האהבה שלי אליהם לא נגמרת.. בין אם חברית או זוגית. ככה שגם אם המוח שלי אומר לי שהגיע הזמן לעזוב ולהמשיך הלאה או לסיים את מה שקורה כאן, אני נשארת עם מזוודות של אהבה כלפי הבנאדם, אבל מחוץ לדלת.
3-"אני שונאת פרידות," זהו אחד משיריך העוסק בפרידה. כיצד נראית פרידה בעיניך?
אני רוצה להגיד שפרידה בעיניי נראית כמו החלטה בריאה של שני אנשים או יותר, להמשיך בדרכם כי הם מעקבים/ מכאיבים אחד לשני, או בכלל פשוט סיימו את אותו הפרק בחיים, הכל בלי יותר מדי כאב. אבל לא חוויתי את זה ככה מעולם, פרידות יכולות לבוא משום מקום/יכולות לבוא ממקום ברור אבל עדיין מפחידות כמו התור שלך במשחק זריז של רולטה רוסית.
אותי לפחות. אני חרדה לזה. כמו ההוא בשיר, חרד שהבית שלו ייפול עליו.
4-האם צד אחד תמיד אשם בפרידה בין בני זוג?
בדרך כלל שני הצדדים אשמים.
דברים לא פשוט קורים, לעיתים כן אני מניחה. אבל לדעתי לרוב, דברים לא קורים סתם.
משהו קורה והמשהו הזה יוצר תגובה כלשהי, זה מדעי.
גם בגידה של צד אחד, יכולה להיגרם נגיד מהזנחה של הצד השני.
בכלל, בזוגיות, באהבה, קשה להצביע על מי אשם.
5-מהי אהבה מאוזנת בעיניך?
אהבה שהיא חברית כמו שהיא תשוקתית.
להסתכל על האהוב שלך ולחשוב שאת רוצה לנשק אותו כמו שאת רוצה להקשיב לו, להפשיט אותו כמו שאת רוצה לדעת עליו הכל(:
6-כיצד את רואה את הזוגיות המושלמת?
תמיד כשאומרים לי זוגיות מושלמת אני חושבת על ההורים שלי, שנשואים למעלה מעשרים שנה ומאוהבים כאילו זה היה השבוע הראשון שלהם ביחד.
זה מתבטא בלהשאיר אחד לשני פתקים קטנים בסנדוויץ' על כמה שהם אוהבים, שיחות טלפון במהלך היום, שיחות באמצע הלילה שבדרך כלל מעירות אותי בגלל הצחוק המתגלגל של שניהם ונשיקות באמצע הבית במיוחד כשאני מארחת חברים.
הם לא רק זוג יונים, הם גם תומכים אחד בשני, מחזיקים אחד את השני, מקשיבים ודוחפים קדימה.
זאת בעיניי, היא זוגיות מושלמת.
לדעת לא רק לאהוב עד אינסוף, לדעת גם להחזיק את הפרטנר שלך, לדעת להטיב את מי שמולך, שאיתך - הוא תמיד יהיה הכי טוב שהוא יכול.
7-באיזה צבע היית צובעת את החיים?
הייתי צובעת אותם בשחור לבן, ככה אני מרגישה, ככה אני חושבת. שחור ולבן.
אין הרבה אפור. הכול שחור ולבן.
גם אנשים נראים יותר יפה בשחור ולבן, סרטים של פעם זה שחור ולבן והכול בהם קסום.
משהו בשחור ולבן לא מרגיש לי דל ומונוטוני, זה משהו שמרגיש לי קלאסי, מעודן, יפה ומסקרן.. אתה תמיד מסוקרן בסרטים של פעם, מה היה הצבע של השמלה הזאת, או גוון השיער של השחקנית ההיא ואתה חופשי לדמיין כל מה שאתה רוצה.
8-מהו הצבע שלך לאהבה ומדוע.
זה קצת קלישאתי לומר אדום, אבל אני אחרי הכול בנאדם די קלישאתי.
אדום זה תשוקה, אדום זה דם, אדום זה אודם על בחורה סקסית, אדום זה ורדים שמחכים לך בחדר ממנו. אדום.
9-באיזה צבע היית משתמשת לתיאור הפרידה ולמה. נמקי.
לבן.
יש משהו שמפחיד אותי בפרידה, כמו שיש משהו שמפחיד אותי בחדר לבן. אין רמז למה יקרה ואיך אתה אמור להרגיש, זה לבן כמו דף חלק. וזה לטוב ולרע.
זה מצד אחד להיות חופשי לעשות ולהיות מה שבא לך ומצד שני כל מה שעובר לך בראש זה "איפה כל מה שכתבתי עד עכשיו?!" רק בלי באמת לשאול. אלא לדעת, שזה כבר לא שלך ולכן זה כבר לא כאן.
10-מהו הזיכרון החזק ביותר שלך מחייך.
את הפעם הראשונה שלא התאמתי והרגשתי את זה.
זה היה איזה יום אחד שלא משנה לאן הסתכלתי מישהו דאג להבהיר לי כמה אני שמנה. כמה זה לא בסדר וכמה עדיף שאני אמות רק לא אשאר כמו שאני.
זה התחיל במבטים משפילים שקיבלתי בשיעור ספורט, הערות מגעילות בהפסקה, ריב טיפשי שהיה לי עם אחי. והסתיים בביקור אצל סבתא.
סבתא שלי הייתה תופרת כל חייה, כרגע היא כבר לא. בילדות כולנו קיבלנו כל איזו תקופה, כמה בגדים שסבתא תפרה, ועד אותו היום עברה תקופה די ארוכה מאז שקיבלתי איזה מכנס או חולצה יפה.
אני זוכרת שבאנו והתרגשתי שאני מקבלת בגד מסבתא.
רצתי לחדר סוחבת את המכנס והחולצה אחרי כדי למדוד הכי מהר.
מיותר לציין שהרע מכל קרה ולא יכולתי לסגור את המכנס, החולצה הייתה הדוקה והכפתורים היו קרובים להיקרע ולעוור מישהו. צעקתי מהחדר שזה לא עולה עליי, בעודי מסתכלת על המראה מנסה להסתיר ולסדר.
"בואי לפה ונראה"
אם הייתי יודעת כמה כאב יביא המשפט הזה, בחיים לא הייתי באה לפה ונראה.
כל המשפחה שלי הייתה בסלון, רציתי שזה יעבור מהר כמו פלסטר. אבל זה הפך לתצוגה שלמה שבה אני מחזיקה את הדמעות לא ליפול מהעיניים וסבתא שלי שמדברת על כמה השמנתי, כמה בד היא השתמשה, כמה שזה לא הגיוני, כמה שאני שמנה שמנה שמנה שמנה שמנה. מאותו רגע, מכיתה ב', תמיד חשבתי פעמיים, התחלתי לכסות את עצמי יותר, התביישתי בגוף שלי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלא רק שלא התאמתי לעולם הקר שבחוץ, אלא גם למשפחה שלי.
11-"לחזור להיות ילדה," האם אכן היית רוצה לחזור להיות ילדה. ספרי על כתיבתו של שיר זה.
תמיד רציתי לחזור להיות ילדה, היה לי פשוט להיות ילדה. אבל ילדה ממש פעם, סביבות גן חובה עד סוף כיתה א'. לפני שעברתי בית ספר והכל השתנה.
החלטתי שבא לי לכתוב על זה כשחברה שלי סיפרה לי איך הם היו עושים שיקויים כשהם היו קטנים, אגב המשפט הזה שלה. זה עם העלי כותרת. הקראתי לה את זה והיא חייכה.
כשהיא אמרה את המשפט הזה חוויתי את הכמיהה הכי חזקה ולא מוסברת ללרצות לחזור להיות ילדה. איך שפתחתי מחברת הכול יצא.
12-איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום.
יוצרת, משהו איפשהו.
כותבת, מציירת, משחקת. הכל.
אני אוהבת אומנות, כי באומנות לכולם יש מקום וזה לא דבר מובן מאליו.
13-מה היית רוצה לשכוח?
שומדבר.
ותאמינו לי שקשה לי להגיד את זה.
תמיד ששאלו אותי "לאהוב ולהיפגע או לא לאהוב ולא להיפגע?" הייתי אומרת שלא לאהוב ולא להיפגע. שנאתי את הזיכרונות שלי כמעט כל חיי, שנאתי את כל הדברים שעברתי, האנשים שהייתי, המילים שאמרתי ובמילים אחרות את כל מה שהפך אותי למה שאני היום. ובמבט לאחור, בדיעבד, לא הייתי שוכחת כלום רק כדי לא לשנות ולו במיליגרם את מי שאני. לטוב ולרע.
14-כיצד מתמודדים עם הפגיעה?
כל אחד ואחת והדרך שלו.
אני בעבר הייתי בוכה, ברוב המקרים זה טיפשי לבכות. עם כמה שזה אולי משחרר, זה מצב פסיבי מבחינת התמודדות. מבחינה פיזית אתה בהחלט אקטיבי, בעיניים.. והכרית לא פחות, סופגת אליה את כל הכאב.
אני כותבת, מקיאה אל הדף את כל מה שלא בסדר ובסדר, כל מה שנורא ולא אצליח להתמודד איתו וכל מה שנפלא ולא אצליח להתמודד בלעדיו. זה עוזר לי בבוקר שאחרי, לסדר מחשבות, בדרך כלל הפגיעה עוברת לדף ואני מרגישה כאילו החלמתי. כאילו אתמול היה לי חור עצום בבטן ועכשיו אני כמו חדשה. זה עוזר. ואם עדיין אתם לא יכולים שלא לבכות, תבכו ותכתבו.
15-"חתונה לבנה," כתבי על שיר זה, האמירה המסתתרת מאחורי המילים ומקור ההשראה לכתיבתו.
תאמת שהיו כמה מקורות השראה.
הכרתי בחור, חצי שנה לפני שכתבתי את "חתונה לבנה", בחור בן 25 מאנגליה שעבד בארץ תקופה. הייתה בינינו אהבה מתוקה כזאת של "רק עוד קצת" רק עוד קצת במיטה, רק עוד קצת נשיקות, חיבוקים. כי בסך הכל נשאר לו רק עוד קצת בארץ. בלילה האחרון הוא החליט להתוודות על כך שהוא בעצם נשוי בעצב לאישה שנשארה מאחור, באנגליה, לאותה התקופה.
דרשתי לדעת הכל, קצת כמו לקבל סכין בגב ולהתחיל לסובב אותה.
הוא סיפר לי על איך הם הכירו, על שנכנסה להריון, על החתונה, על הביחד, על הלבד.
שנאתי שהייתי עם מישהו נשוי, אבל לא יכולתי לדעת.. כך שהעצב שלי התפוגג והפך מהר לרחמים, רחמים עליו, רחמים עליה.. הרחמים התפוגגו גם הם והגיע הפחד שלי מחיים כאלה.. מזוגיות מלאת פשרות, מלאה ב"אם כבר אז כבר". באותו הזמן גם התאהבתי בשיר "חתונה לבנה" של שלום חנוך, אבל בביצוע של אביתר בנאי. ושמעתי אותו מספר בלופים. שמעתי בלי להקשיב למילים, ביום הראשון שהקשבתי.
"פנים
מוזמנים
ואותות סכנה
מסכות
מחייכות
חתונה לבנה "
התחלתי לכתוב.
16-ספרי לנו על עצמך, קורותיך.
תמיד מסובך לי לספר על עצמי.
קוראים לי שלי, אני בת 21, אני גרה באזור נתניה, עמק חפר. ילדה שגדלה עם נופים ירוקים שעושים לעירונים להקיא(:
התחלתי לכתוב בתיכון, בסביבות גיל 17. כמו אז גם היום, אני כותבת בשביל להתפרק, לא כדי לחפש תהילה בדבר היפה הזה.. פשוט פורקן.
בגיל 18, אחרי שסיימתי את הלימודים עברתי לגור בתל אביב בקומונה, עשיתי מכינה קדם צבאית, למדתי יהדות חילונית, התנדבתי עם נוער בסיכון וחייתי בקומונה כמו שציינתי. החיים בתל אביב שינו אותי ותרמו לכתיבה שלי, הפכו אותה לקצת פחות תמימה. עדיין מאוד תמימה, אבל פחות.
משהו בנופי תל אביב תמיד מרגיש כאילו הוא מוריד לך קצת מהילדות.
חזרתי הביתה בגיל 19 והתגייסתי לצבא, שרתתי שנתיים מלאות בתור משקית מתנדבים, לפני חודש וחצי השתחררתי וכרגע מחפשת עבודה כדי לעשות כסף ולטייל קצת לפני שאני מתחילה את החיים האמיתיים.
17-מהו החלום הגדול והכמוס שלך ביותר.
זה מצחיק אבל, החלום הגדול שלי הוא לדעת לשיר. והוא כמוס כי. פשוט אף אחד לא יודע שאני נהנית מזה כמו שאני נהנית מזה.
18-"מילים יפות," בעקבות שיר ספרי מהן המילים עבורך, והאם הן מבטאות בהכרח את האמת.
מהן מילים עבורי.
אני בנאדם של מילים יותר משל מעשים וזה נאמר לא במובן השלילי. אני יודעת להעביר את המסר שלי הרבה יותר טוב במילים מאשר אני יכולה במעשים. בכמה משפטים אני יכולה להבהיר לבנאדם שאני אוהבת אותו יותר מאת עצמי או שאני שונאת אותו יותר מכפייה דתית.
מילים מבחינתי הן אמת. אני מכבדת את המילים שיוצאות לי מהפה ואני משתדלת שלא לסלף את המציאות, כדי שכשאני כבר אומר משהו תהיה לו משמעות.
לכן בעיניי הן תמיד יבטאו את האמת. מה קורה עם אנשים אחרים? זה כבר עניין שלהם.
19-חלום ומציאות – היכן נקודת המפגש ביניהם בעיניך.
כשאני כותבת.
20-פוסט מעניין שלך נקרא: "ברוכים הבאים לחייה של זונה מונוגמית." כתבי ופרטי על כך.
הדבר שכתבתי שחושף עליי את הכי הרבה מידע.
כתבתי את "ברוכים הבאים לחייה של זונה מונוגמית" בלילה של שברון, של בכי מר על החיים שלי. החלטנו, אני והחיים שלי, לעשות שיחת "יחסינו לאן?" ולקבוע חד משמעית את כל הדברים שאני עושה שגורמים לי להרגיש רע.
אני מאוהבת באהבה, כמו שבטח הבנתם אם קראתם דברים שלי או אם קראתם את כל מה שעניתי בראיון הזה. אני מאוהבת באהבה מהמקום הכי אמיתי ולכן אני לא שמה לב על הדברים שאני מוותרת, על ה"עצמי" שאני רומסת בדרך למציאתה.
בתקופה ההיא באמת הייתי מוכנה לעשות הכול בשבילה, לחשוף את כל הקלפים, לחזר אחרי הכול. בשביל סיכוי לא להישאר לבד. זה הפחד הכי גדול שלי, להישאר לבד, להישאר בלי אף אחד מסביבי בחדר ריק עם הרבה הד. לכן אני עושה את כל הדברים האלה שאני עושה.
התחלתי לפרט בדיוק מה קורה לי, בלי לעדן, בלי להתיפייף, בלי להגן על עצמי.
הפוסט הזה זעזע אותי לגבי הפעולות שאני עושה והתחלתי לעבוד על עצמי מאז. התחלתי להתנהג אחרת, לקרוא אנשים קצת יותר טוב, להירגע ולהיות פחות "זונה מונוגמית" ויותר "שלי" ואם יש אהבה אז היא תתקבל בברכה.
חמשת היצירות האהובות ביותר על שלי הזאת
ברוכים הבאים לזונה מונוגמית.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=79742
- בגלל החשיבות של הפוסט הזה, הוא גרם לי לא רק לפרוק אלא גם להבין על עצמי המון.
אביר
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=60377
- קטע שכתבתי לבחור שהיה האהבה הראשונה שלי, הבחור שאהבתי הכי חזק ושפגע בי באותה חוזקה.
חלקים
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=60444
- בעקבות זוגיות טראומטית שהייתה לי.. אין צורך להסביר פשוט קטע שקרוב לי ללב.
נשיקה אחרונה
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=85020
- קטע שיש פה פחות חשיבות אישית אצלי אבל עדיין אני נורא אוהבת אותו.
קלה להשגה
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=60738
– משהו בקטע הזה מתמצת את כל הפחדים שהיו לי באותה תקופה, על מה יקרה לי אם אמשיך לחפש אהבה כמו שחיפשתי.
