קטע מתוך הספר על הדבר המניע את העולם

ך מילא ובתוכה המחשבה הזאת שוב,שרק ככה אנשים חשבו על הדברים שישנו את פני העולם,האם זהו שיגעון או אפילו מאניה עצמית? או שיש מעבר לכך?
זה רק האושר מקבלת השמש לאחר לילה חשוך וערני,קרני השמש כמו נוגעות בי,באותם הרגעים אתה חש כאילו האל או הטבע (או שזה בעצם אותו הדבר?) נוגע בך ישירות,יכול לגרום לכוויות קשות או שיגעון אמיתי לאדם שלא יודע לקבל את קרני השמש האלו,למי שלא חי בשעות בהן מרבית העולם ישן ורק אתה ער ולמה בכלל אתה ער,ומי אתה ביכלל?

איפוס,
מיליוני שאלות חסרות תשובה,מילוני תשובות חסרות שאלה,בכל בוקר לילי שכזה נותרים אלפי סימני שאלה וסימני קריאה שלעולם לא נוכל לבדוק אך לאחר בוקר לילי שכזה בו מבצעות מתיחות הגבולות הפיזיים או הנפשיים (כי הרי גם לנפש מגיעה תרדמת טובה) כאחד נותרים דברים מסוימים,בודדים מתוך מיליונים,היכול להיות שנוצרת שונה משאר היקום? הכי חונכת שרק לאמנים מותר לעשות דברים משוגעים כמו זה,אבל אתה האמן?

אמן טרפז של מילים,היסטוריון של תקופה שעוד לא נקראת בשפת אדם היסטוריה,האם מותר לך בכלל לעשות דברים המיועדים לאמנים ובעצם מי הם האמנים אם לא אותם האנשים הנורמטיביים מן השורה שהחלו עם הזמן למתוח את הגבול,למשוך בכבלים המתוחים של החיים,התבודדות או השתלבות בחברה- לאדם היותר משהו זה לא משנה,אפשר לכתוב שיר מדהים בחדר מאור בעזרת אור נר או באמצע פאב הומה אדם. דור הרטלין הומצא לאחר שהתגלה משהו חדש לאנשים,הוקם התאחדות בעלי בעיית הקשב והריכוז. זה תמיד היה קיים,אך זה לעולם לא שרר על האמן,שהוא מתרכז בכל כולו,שום דבר לא יזיז אותו ממקומו,כשהוא נכנס לאמוק או שמה לעומק הדברים שום דבר לא יניע אותו לצד כלשהו,כמו אמסטף הנועל את לסתותיו על הקורבן שלו,האמן לא מניח בצד את אומנותו להתבשל בתנור לחצי שעה,הוא עושה זאת בו ברגע,בלי התנצלויות ותירוצים,לא שיר מעצבן לאוזניו ולא ריח אישה,סליחה על התיאור הגברי,גם לא ריח גבר ישנה את דעת האמן ברגעים אלו.
מוזה היא בעצם השם הכולל למה שתיארתי עכשיו,שם כללי לרגעי השיגעון האלה,הרגעים בהם יורדות כל המסכות היומיומיות,גם כלפי האדם עצמו,רגעי חסד אלו הם הרגעים שרוב תושבי כדור הארץ חושקים בהם אך לא יודעים כמה זה קשה,לחשוף הכל,יותר קשה מהעירום הפיזית,העירום הגשמי הוא העירום האמיתי,הנה מחשבותיי בלי כיסויים.

רגעים מדהימים אלו הם בו זמנית נקיים מכל טינופת יום-יומית של העולם אך בו זמנית מטונפים מן הצחנה של עומק הנפש,זהו בעצם מקום הפורקן שלי כאדם,בין אם אתה כמוני,לא שותק ומזיין את המוח ללא הרף או שאתה הוא היצור השקט היושב לבדו בקצה הפאב עם כוסית הוויסקי,הדף והעט. המוזה שורה בכל מעשה משוגע הנעשה,בין אם זה כתיבת שיר,ציור או אפילו התגנבות לילית אל תוך בריכה במושב באמצע החורף. הפורקן חייב היות מונע על ידי המוזה,הרגע המשוגע הזה בו אתה לא חושב מה אתה או את עושה,הרגע בו כל הבולשיט כמו נעלם,בו אתה קולט שאין ממי להסתתר,אין מה להסתיר הרי הכול ידוע,ידוע עוד לפני שנולדתי וכתבתי את זה שהוא ידוע,ידוע מאות שנים, הטירוף מאז ומעולם הניע את העולם.השם המדבק הזה נישאר כי הרי זה לא באמת טירוף,זאת גברת מוזה המוכרת לכולם,מניעה את הרוח האנושית,התבלין איתו הבורא מתבל את האדם,הרבה אנשים ותרבויות נתנו את הדעה המוטעת כי הגאונות האנושית מגיעה אך ורק מן הדיכאון והכאב אך הוכח כי בזמן דיכאון האדם מושבת,בקושי נושם,לא מתקלח ולא מודע לעצמו- אז ליצור משהו? הרי אני שולל דעה זאת,הגאונות העולמית מגיעה ממצב אחר לגמרי,מן המוזה- השיגעונות הקטנים,אני לא מדבר על החלטה להכחיד עם אחר ,אני מדבר על כתיבת ספר שישנה את היקום או כל כתיבת שיר או ציור המשנה את המשך חייו של המאזין/צופה בפאר יצירת האומנות.

היו חיים עד שפגש ביצרת ידיו של האדם הזה,והיו חיים לאחר.
דבר זה אינו מגיע מן הדיכאון הקר והמבודד הוא מגיע היישר מן הגן עדן החבוי בכל אחד מאיתנו- המוזה,החששנית שגורמת לאנשים לא לחשוף אותה לעולם.
לפעמים אני שמח שגדלתי להיות כזה פגום שאני מצליח לחוש במוזה ויודע לנתב אותה אל המקום הטוב ולא אל המקום שיגרום לי לאשפוז כפוי במוסד סגור ולבן, כי אם הייתי רוצה את זה הייתי מספר לכם שאני הוא האל או המשיח או משהו כזה.
כתיבת הספר בשבילי היא כמו מנסה אותה אני מביע על גבי דמויות היא המרגשת אותי,הקטע האהוב עליי הוא שאני יכול ליצור כאן דמות פיקטיבית לחלוטין משלי המורכבת מכך שהיא ההפך המושלם שלי,דמות אשר בעלת ביטחון עצמי ,אהבה עצמית והרגשת שלמות אמיתית בכל מעשיה וכנה לגבי עצמה.

כל חיינו מלמדים אותנו דברים ואני עומד וצועק "תנו לי ליפול לבד,אם לא אפול איך אדע לקום לבד ?"