תהודות

תהודות

באין רואה משייט לו הקול אל ההר,

וההר העומד איתן רק מתעטף ומתלטף

בקול הקורא,

אולי ממנו נופלים כמה גרגירים של חול,

אך את הקול הוא שולח חזרה כהד,

מעט חלש יותר,

איטי יותר,

אך נחוש כבראשונה ,

כמו תשובה חרישית.

באין רואה מתגנבת לה כף יד

השולחת אבן קטנה על פי באר,

רועדים המים ושולחים אדוות קלילות

כזעזועים על פניהם מחמת המכה,

מטביעים האבן ואין אוסר,

האבן שקעה ,

אינה נראית על פני המים,

רק שאריות תנודותיה

מציירים עיגולים של כאב

מידו של אחר.

באין רואה פורטת היד על

קלידים שבורים ,

קולם משתנה ואין להכיר,

התהודות בתיבת הנגינה

רועמים, לפעמים מייללים,

אולי נבלמים או שותקים,

אין לחן ואין מילים,

רק חבטות על פסים

בשחור ולבן.

רחלי ג.

11.12

© כל הזכויות שמורות לרחלי ג.