אמונה.

         אמונה. מאת זיגי בר-אור

לידי בשכונה גר שכן דתי מאד
ששומר מעשית על כל המצוות,
בדיוק כפי שכתובות על הלוחות,
ומאמין בדבקות מבלי לסטות.

ואני, אתאיסט גמור ברמ"ח אבריי,
שמתנהג בהבנה עם כל שכניי,
כאשר אנחנו נפגשים לעיתים,

בצורה מתורבתת פשוט משוחחים.

אפילו לשכנע אנו לא מנסים
ואחד את השני מאד מכבדים,
והכל נאמר תוך כבוד הדדי
כאשר תמיד הסיכום: זו דעתי.

אך במקלעת מותר לי להביע
את דעתי בגלוי, באין מפריע,
גם בלי ניסיון חלילה להשפיע,
אפילו גם לא לפתרון להגיע.

שהרי בעולמנו גם זה נושא
שחלוקות הדעות, אך אינו פַּסֶה,
ותהיה הדעה שלו איך שתהיה,
מותר שכל אדם באמנותו יחיה.

לעניות דעתי הצנועה...
הפניה לאלוהים בכל בקשה,
בכל מעש, בעיה ובכל צרה,
הינה רק מטאפיזית ולא יעילה,
היא מחשבתית הגובלת באשליה.

זו רק מחשבה של אין אונים
שבמקומך אולי יפתור אלוהים,
ולרוב מסתבר, נגמרת באכזבה,
כי משם כלל לא הגיעה העזרה.

אז מה כן צריך אדם לעשות?
קודם כל צריך מאד לרצות
לבדו למצוא את הפתרונות,
תוך אמונה עצמית ביכולות.

ואין טעם וגם אין בזה הגיון
שמשם למעלה יבוא הפתרון,
לכן הרשו לי להשאר אתאיסט,
שזה פשוט תרגום של ריאליסט.