חזרה ליצירות
סיפורים

חתונה

נורית ליברמן | (01/01/2013 21:20) | 129 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
חתונה
 
אני יושבת על הכורסה המכוסה בסטן לבן, חברותי מצחקקות סביבי, מה הן יודעות הפתיות, אני הראשונה מביניהן שמתחתנת. רק בת שמונה עשרה, אבל אבא ממהר להשיאני, שידוך טוב מצאו לי - שְלוֹיְמָה'לֶה' אברך בן י"ח, בנו של הרב יהודה לֵיְבּ יעקובוביץ', אומרים עליו שעילוי הוא. בעוד כשעה כבר לא אהיה העלמה חסיה, בעוד שעות אחדות לא אהיה יותר "הבתולה המהוללה..." הנה אמא והרבנית יעקובוביץ' מתקרבות אלי, עוד רגע להביט מסביב בתור חסיה, נערה בלי דאגות. עוד רגע אמא תכסה את פני בהינומה וכשיגלו אותם שוב אהיה גברת יעקובוביץ', רק תלמידי כתה א' בבית הספר 'אהל משה' לא ישנו ממנהגם וימשיכו לקרוא לי המורה חסיה.
    אנחנו צועדות לחופה, אמא מצד אחד והרבנית מן הצד השני אוחזות בזרועותי, האם הן פוחדות שאצנח ארצה? אנחנו מקיפות את החתן, שבע הקפות סביבו ובכל פעם אני מגניבה מבט מבעד להינומה על הבחור הזה עם המגבעת השחורה, שעוד מעט יהיה בעלי. עיניו מושפלות, אניצי זקן בתולי מעטרים את פניו. מי אתה שלוימה'לה? שאלתי ללא קול. אתה, שהולך לחבור אלי הלילה, האם המחשבה על כך מעוררת משהו בחלציך? אותו משהו מענג שהרגשתי כשקראתי בספרים האסורים, אלה שהטמנתי בחדר הכביסה על הגג. אחרי שהסרתי חלון שבור נוצר חלל בקיר הכפול ושם היה מטמוני.
    פעם בדרך לעבודה על גדר של בית גיליתי אותם, ערמה קטנה של ספרים בלויים, מישהו כנראה עשה סדר בספריה שלו והוציאם אבל לא מלאו לבו להשליכם, והניח אותם בערמה יפה על הגדר. ואני, כקוטפת פרי אסור, אספתי אותם. 'דקטור ז'יווגו', 'מאהבה של לידי צ'טרלי' 'חלף עם הרוח'... קראתי בפינתי הסודית את מעשה אהבתם של קוני והשומר בצריף שבגן, והרגשתי חמימות שם למטה, במקום המוצנע שטיפלתי בו כמו שהרבנית הורתה לי כשהלכתי לפני יומיים בפעם הראשונה למקווה. היא נתנה לי לקרוא את כל הלכות נידה, אבל שום דבר לא הוסבר שם על התחושות שחשתי כשקראתי על האהבה שפרחה בין לַרָה ובין יורי אנדרייביץ'... אוי, ורט באטלר היפה... המחשבה הפתאומית עליו מקשה את הפטמות בשדי, טוב שהבד העבה של החזיה מונע מהן להזדקר. אם הייתי עכשיו בצנעת חדרי, הייתי מלטפת אותן כמו שאני עושה לפעמים כשחנה'לה ואסתר'קה נרדמות במטה הסמוכה לשלי. אם אלוהים לא היה רוצה שנרגיש שם תחושות מענגות כאלה הוא לא היה בורא אותנו עם קצות עצבים עדינים שם למטה, שכשאני נוגעת בהם כל גופי רועד מעונג, "...בורא פרי הגפן," קולו של הרב מעיר אותי והנה מתרוממת ההינומה וידו של שלוימה'לה מגישה אל שפתי את כוס היין. אני מסתכלת על ידו העדינה, שכמעט ואינה רואה אור שמש, על האצבעות השקופות והארוכות. האם ישכיל הלילה לפרוט על מיתרי גופי? האם יצליח להפיק ממנו צלילים עדינים ומענגים? האם תפתח אותי שלוימה'לה בחרדת קודש כמו שאתה פותח ספר גמרא? האם תִּלמַד אותי באותה תשוקה בה אתה לומד סוגיה קשה? "...אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי..." ניפוץ הכוס ניער אותי משרעפי. שלוימה'לה התקרב אלי, הרים את ההינומה והפשיל אותה לאחור, הרחתי ריח של סבון רחצה ואת ריח גופו, עיניו הביטו אל תוך עיני, על פניו הייתה הבעה של חוסר אונים ובעיניו גיליתי פחד. חייכתי אליו, "שלוימה'לה," אמרתי בלבי, "אל תדאג שלוימה'לה, אני אלמד אותך."

תגובות

חזרה ליצירות