עלובי [ה]חיים
אברהם
"אז אני אומר לךָ, נו, שזה היה בדיוק, בדיוק כשהחליטו בצבא על דרגות הביניים של תת-אלוף ואלוף משנה. כן. על דִּבְרָתִי." אברהם – ראשו מוצק, יציב, ועל פניו, יפים עדיין, רואים את להט התום והיושר – מיטיב את ישיבתו בלי להוריד את זרועו השמאלית, המונפת בכוח, ובלי להתייחס לניירת שרגליו דחקו מטה כשהונחו על שולחנו. "כן, כן," הוא ממשיך וקוטע את דברי בן שיחו, "כשהשחיתות הפכה לנורמטיבית. במקום להתייעל הוסיפו אגפים כדי לתת דרגות מנכ"ל וסמנכ"ל. אגפים אי אפשר בלי סוף, אז מה רע שיהיו גפים. גף." משהו חשוב לו נאמר מצדה השני של האפרכסת כי אברהם מאזין ומהנהן בראשו בכוח רב מזה שמושקע בזרועו השמאלית, עדיין מונפת מעלה, מעלה. ואז, "הו. בדיוק. ככה קורה שאחד כמוני, אב לשלושה זוגות של תאומות בנות, מועלה בדרגה אבל בעצם השכר לא ממש מועלה- (אברהם מקשיב) כן, בטח, חיתַּנּוּ את כל השש, תודה, אבל אתה מבי- (אברהם מקשיב, עצבני) (אברהם נרגע) לא בדיוק הבנתי על מי אתה מדבר." אברהם מתחייך ומשנה תנוחה – רגליו מוּרָדוֹת באחת, גם זרועו השמאלית, פניו מביעות ניסיון להיזכר. "הא כן. אתה מדבר על הדובר ההוא, הנודניק, שהיה מתקן לנו כל מילה שְׁ- מה? (אברהם מקשיב) כן, כן, זה עם השיער המקורזל. (אברהם מקשיב) בחיי שאני לא זוכר איך קראו לו." אברהם לא מקשיב, הוא מבחין בחֶסרונהּ של הניירת ותוך המהום לפיית השפופרת קם, מתהלך סביב השולחן, רואה אותה, מרימהּ, רואה את השעון ואת השעה, וחוזר להתיישב. "סליחה, מה?" מפטיר, כאילו לא הבין משהו, וממשיך/מתחיל משם: "רגע, רגע, תן להשחיל מילה, הרי אני טלפנתי אליך ועוד לא יצא לי לומר לך בשביל מה. אז- (פאוזה) תגיד לי, קיבלת את המייל ששלחתי לך אתמול?"
"לְמה ציפיתָ בהתראה כל כך קצרה?" שואלת שירלי זוגתו. קולהּ, הגם שדרך האפרכסת, נשמע למרחקים, והיא מרגיעה אותו. "תשמע, לא רע בכלל, שבעה הסכימו, עוד יצטרפו אלה שאולי כבר יש להם מחויבויות קודמות לסילבסטר ובכלל. אל תשכח, סילבסטר זה בעוד חמישה ימים בלבד. ואני ב-א-מת חושבת ששבעה-"
"אבל אלה השבעה שאני לא מעוניין בהם, את מבינה?" אברהם מתרתח הלאה. "הם ב-א-מת לא שווים שום דבר, גם לא בתור קוראים. (פאוזה) גם קשרים רלוואנטיים אין להם. לא יתנו לי שום דבר בתמורה לזמן שלי. (פאוזה) אני מתפלא על רפי, הוא ת-מיד מעוניין בחוג כתיבה, ת-מיד יש לו חומר כתוב, ת-מיד מעוניין בהערות-" אברהם חושב. ממש. זוגתו שותקת, רגילה כבר להפסקות האלו שלו. "אולי הוא החליט להיות בקשר עם הוצאות לאור, לקטורים, עורכים, ולא רוצה לספר לאף אחד עד שיהיה לו משהו ממשי?" שואל בלחש, מוטרד. "יש לו סיכויים, נדמה לי."
"גם לך, אברום, אם תמצא את העורך הנכון-"
"נו ב-א-מת, הרי רפי הוא העורך הנכון. זוכרת את ההוא שיצא לגִמלאות בגיל חמישים ושלוש?"
"זוכרת. לא זוכרת איך קראו לו, אבל נו, ומה איתו?"
"רפי ערך לו את כל הספרים. נדמה לי שאפילו שכתב לו את השירים. מה שבטוח-" אברהם מתבונן ובודק סביבו, שמא מישהו מאזין לדבריו. "מהמעט שקראתי בספרים שלו, אני זוכר שאלה לא היו השירים שהיה מביא אלינו."
"ו-?"
"ומה? את שואלת ו-? הוא הצליח. בגדול. רפי לא סיפר שום דבר לאף אחד, הוא מאוד דיסקרטי. אני יודע כי הייתי שם, קראתי, נשארו לי כמה דפים עם השירים שלו מהפעמים שישבנו אצלנו בבית, וככה יכולתי להשוות את המקור עם הספרים שהוציא. (פאוזה) (שירלי שותקת) כן, הוא מצליח מאוד. (פאוזה) עוד אזָּכר בשם שלו."
"יופי. ואז – תזמין אותו." שירלי נשמעת חגיגית.
"מה פתאום שאזמין אותו?"
שירלי עונה לו מחויכת וזוהרת משִמחה – אפילו דרך האפרכסת.
"ההוא אוהב כיבודים. שנותנים לו כבוד. כבר שכחתָ? אהב לנאום ברבים, אהב- תשמע לי, תזמין אותו כאורח כבוד לפתיחת החוג. לְזה יש עוד זמן, אולי תצליח. ואתה יודע כמוני, זה אחד עם קשרים אפילו בסין- (שומעת את אברהם צוהל) אז מה אתה אומר?"
"אוח, יש לך רעיונות! זֶה יהיה טוב! אפילו רפי ירצה לבוא, למרות הכול. קשרים עוד לא הזיקו לאף אחד. (אברהם משנה נימת קול) טוב, אחתום כאן על כמה מסמכים, יש לי עוד קצת עבודה, אסיים את היום ו- תשמעי, שינית לי את המצב רוח באופן קיצוני. נשיקה."
"נשיקה."
עוד לא הניח את השפופרת וכבר שומע את הקריאה השנואה עליו:
"א-ברה-הם, א-ברה-הם, היכן אתה, איש יקר?"
דורית המבצעית. דורית הגדולה. איזה מאה ושמונים קילו אם לא יותר. נו טוב, מעל למאה זה בטוח. היא נמנית עם השבעה שנענו להזמנתו בהתלהבות של לא-רצויים. הלך עליו. ושנייה לפני שהוא מתייאש סופית, אברהם נזכר שדווקא דורית הגדולה יכולה לעזור לתוכניותיו: היא מעריצה את הזֶה, נו. מעריצה שרופה. אפילו הייתה מאוהבת בו. אולי ההוא היה זקוק לעזרה בשיריו – אבל לא היה זקוק לעזרה בַּמראֶה: גבר גבוה, נאה מאוד. כל הופעתו נאה מאוד. ונשוי מאוד, גם. היו מצבים מביכים, הוא זוכר, אבל לזכותו של ההוא ייאמר שת-מיד ידע איך לחלץ אותה מידי עצמה. ת-מיד באופן ראוי. גם אם כל העזרה מצדו באה רק כדי להחזיר לה מעט מן ההתפעלות שדורית הפגינה כשקראו משיריו. והאמת היא שדווקא הערצתה תמשוך אותו לבוא אל- מה הוא חולם, הנה דורית ניצבת לפניו, קורנת, כל מיליגרם שלה מתרונן מפזז ומפנטז.
"באתי לשאול מה להביא לערב סילבסטר. אולי שירלי תרצה עזרה?"
לפתע רוגע ונחת יורדים על אברהם. הוא נזכר שלא במקרה זכתה האישה השמנה והגדולה הזאת בכינוי 'דורית המבצעית'.
"אשאל אותה. אבל קודם – תשמעי רגע. תגידי, דורית, בא לך להיות פעילה ולעבוד איתי גם בתוכניות לחוג הכתיבה שלנו?"
ליד המעליות עומד איש הוועד האחראי לפעילוּיות תרבות במשרד.
"ערב טוב."
"ערב טוב." איש הוועד מזהה אותו.
"אברהם, נכון?"
"עד כמה שידוע לי." אברהם מתחייך.
"אי-זה מזל!" איש הוועד נראה מאושר, כאילו זכה בלוטו טוטו ומפעל הפיס. "לא זכרתי איפה אתה יושב, רק את הקומה. אני מחפש אותך. אמרו לי שאתה זה שמנהל את החוג לכתיבה אצלנו, נכון?"
"כ-כן. זאת אומרת, נחדש אותו אחרי סילבסטר. כרגע-"
"מ-צו-ין. מצוין. זאת אומרת שאתה מכיר את החומרים של כולם? שירים? סיפורים?"
"כ-כן. בשביל- ?"
"אנחנו רוצים להוציא אנתולוגיה-"
אברהם נבהל.
"- יש לנו זמן עד הקיץ," איש הוועד מרגיע אותו. "תוכל לעזור לנו, אתה האדם המתאים. נפיץ חוזר-"
מחשבות לא ממש טובות, לא ממש חיוביות, חולפות במוחו: ישתמשו בי – ומישהו אחר ייקח את התהילה.
"- ונציע למעוניינים להשתתף בחוג שלך. אתה תהיה בין העורכים של האנתולוגיה. אולי העורך הראשי. לפחות, בין העורכים הראשיים-"
כן, ביניהם, אולי, אולי לא, אעבוד כמו חמור ואז הכושי עשה את שלו, הכושי-
"- כי יהיה גם עורך לשון ראשי לצדך. מה דעתך?"
אברהם אדם מציאותי ומעשי, לא רק פטפטן. הוא לבד – אסון מובטח. הוא יודע. אבל עם דורית המבצעית לצדו, זאת אומרת, לימינו, למה לא? היא כבר תתזז אצלם אם צריך ותבטיח את מיקומו בכיבודים.
איש הוועד ממתין לתשובה. המעלית נפתחת. שניהם נכנסים.
"קודם כול, תודה. באמת. ולעניין עצמו, תראה, ככה, על פניו, הרעיון קוסם לי מאוד. תן לי לחשוב על ההיבט הביצועי, בסדר?"
"בסדר. בכל אופן, תקבל את כל העזרה שתידרש. על דִבְרָתי."
על דִבְרָתו. מוצא חן בעינַי. הראש שלו עובד כמו שלי.
המעלית מגיעה לקומת החניון. שניהם יוצאים ממנה. אברהם עונה לו ברצינות. ובאיפוק.
"אם ככה, אני נוטה לקבל את ההצעה. לדעתי, זאת מחווה ראויה. זה ייתן מרץ למשתתפים, אתה מבין? כי המשכורות והקידום-"
"גם על זה חשבנו. הכרה בהיבט היצירתי של העובדים שלנו."
שניהם שותקים. שתי דמויות רציניות, מעוניינות בטובת העניין, מוכנות לצעד משמעותי.
השניים האלה – איזו תמונה שונה בקוויה ובמה שעוצב בה, לסיומו של יום שתמונתו, רגעים ספורים לפני כן, הייתה מייאשת ומשפילה בשביל אברהם.
או עכשיו או אף פעם-
"נוטֶה להסכים. תשמע רגע. מה דעתך לבשר במו פיך על האנתולוגיה למשתתפים שיבואו להתארח אצלנו בערב סילבסטר?" ואברהם ממהר להוסיף, "לוּ ידעתי קודם הייתי מזמין אותך בַּזמן."
---
רבקה ירון ©
---
[המשך יבוא]
