מעט הסטוריה

מעט היסטוריה — כתב אלי פרץ 

  בינינו, מגיע להם, מגיע שנצדיע להם, לאותם שש מאות וחמישים אלף התושבים שחיו במדינת ישראל בימיה הראשונים. לא על שמתי מעט ניצחו חמישה צבאות בעת ובעונה אחת, אלא על האומץ לצאת להרפתקה של קליטת ערב רב של עולים שהגיעו מארבע קצוות תבל למדינה שאך נולדה, משוסעת ומדממת, המומה והלומת קרב. ועם כל זה החליט הישוב המוכה לפתוח את שערי המדינה לא רק לשארית הפליטה מהשואה באירופה, אלא גם לכל היהודים באשר הם.

לקליטה המסיבית התגייס כול הישוב בארץ ולשם כך הוקמו ישובים ארעיים, הלא הם המעברות של שנות החמישים. והמדינה כולה הוצפה ביצורים מוזרים, יהודים מעיראק, פרס, כורדיסטן ואזרבייג'אן במזרח. מצריים, לוב, טוניס, אלג'יר ומרוקו שבצפון אפריקה. אך לא רק, הגיעו גם מטורקיה, יוון בולגריה ואיטליה שגם הם לא נחשבו בפי הישוב לאשכנזים. אמנם היוונים, הבולגרים והאיטלקים הם אירופאים, אך לא אשכנזים.

בליל השפות שנדחסו לתוך המעברות הצפופות יצר הווי חדש וכמובן גם שפה חדשה. עברית עילגת מהולה במילים בערבית, צרפתית, ספניולית ויידיש. עם השפה הערבית תוכל להפליג פעם למרוקו עם שתי אצבעות מפריס, או לעיראק שעל גדות הפרת והחידקל, כן גם לסוריה וללבנון.

אט, אט ידעו העולים החדשים לקטלג זה את זה. מרוקו סכין (אני לא מרחיב בנושא). משום מה הרומני הוא גנב,.ייקה הוא פוץ ומה לא אמרו על הפולנייה שכמה היא אמא טובה ודאגנית, המצרי, משום צבעו הבהיר נשאל תמיד ע"י שאר דוברי הערבית, "יא מיצרי למה התחת שלך הוא אדום?" וכמובן, העולה ממצרים לא נשאר חייב ועונה לו שזה מרוב שהוא מלקק לו. ועוד כהנה וכהנה. אה רגע, נזכרתי שלא ציינתי את הדמות הססגונית והצבעונית  ביותר שהיא הפרסית. אומרים על הפרסי שכאשר הוא מוציא שטר מכיסו, הדמות שבשטר ממצמצת. הפרסי והרומני מסתדרים יפה מאוד רק משום הניגודיות שבתכונותיהם, פרסי קמצן ורומני גנב.

כן גם התימני הוא דמות שאין להתעלם ממנה.ואפשר למנות כמה וכמה מיתרונותיו.

1. התימני עובד קשה ומסתפק רק במה שיש ואוי לו לאדם שמעז לגעת ולו בפירור ממה שיש לו.

2. תרם לנו את הצעד התימני.

3. כישרון השירה, כי קולו ערב. אין מה לומר, זכינו שהתימני נקלט בקרבנו. צאו וראו, אפילו אליעזר בן יהודה, מחדש השפה העברית, ראה בתימני סמל של השפה וציין אותו על שהוא מדבר בחית ועין. ומה עוד תרמו לנו התימנים? אה כן, לא רק זמרים תרמו לנו, אלא גם קריינים דגולים שהעברית הנכונה הייתה נר לרגליהם, כמו משה חובב וראומה אלדר הזכורים לטוב.              

לא באתי להשמיץ אף אחד מהעדות שהזכרתי, אני רק מביא את הלך הרוחות שרווח ברחוב הישראלי החדש, כמו למשל המרוקאי לא עצבני כלל, אלא שמעצבנים אותו. שאלו פעם על חג המימונה למה נקרא בשם הזה? פשוט מאוד, יושב לו האפנדי ואומר בטון סמכותי לאשתו ולעשר בנותיו, את ממונה על האפייה ואת ממונה על הבישולים ואת ממונה על המופלטה. ואין זה פלא שהחג הפוליטי הזה נקרא 'מימונה' שגם הממונה על הממשלה בא ומסתחבק עם מחלק ההוראות.

  הפרסי לא קמצן, הוא רק חסכן. הטורקי? הוא אשם שנצמדים אליו? וכשהוא שומע שבקרבת מקום מסתובב מיצרי, מסב הוא את פניו בהתעניינות, "איפה הוא?" גם הפולני לא אשם, פשוט לא הייתה לו אופציה אחרת מלבד להינשא לפולנייה. והייקה? כנראה שהמילה המתלווה מסתדרת פונטית עם המילה. ולמה הרומני הוא גנב? אין לי שום מושג מה הסיבה שהדביקו לו תווית כה מעליבה, לי למשל היו חברים טובים מאוד ממוצא רומני ולעולם לא נכוויתי מהם, אך באחת ההזדמנויות הלין באוזניי בחור יוצא רומניה שאוי לבושה שאיתרע מזלו וגם ממנו גנב רומני, ואני בחיוך משועשע אמרתי, "רומני גנב מרומני, פטור."

    לא נתקלתי בתווית על צ'כים, יוגוסלבים או אוסטרים אך את כל מה שחסכו מהם הלבישו על ההונגרים, 'גולש', 'פפריקה' ו'איגן מיגן' באקצנט הונגרי מתנגן. אחד הסטיריקנים האהובים עליי היה אפרים קישון, אפילו האקצנט ההונגרי כאשר הוא דיבר שעשע אותי.

   בשנות השבעים עלו לישראל יהודים מרוסיה, אמנם בטפטופים אך באופן קבוע, את העלייה הזאת קיבל הישוב בשמחה על ההצלחה לפצח את מסך הברזל. אך לעומת זאת היו שכינו את העולים החדשים מרוסיה בשם  V V שהם ראשי תיבות  של צמד המילים 'ווילה וולוו' כלומר הם עולים וי אי פי שברגע שכף רגליהם דורכת על אדמת האבות, מיד מקבלים ווילה ומכונית וולוו וכמובן הדבר גורם להתמרמרות אצל העולים משנות החמישים ובעקבות האווירה המתלהטת נולד המערכון של הגשש על מרוקאי מובטל המסתנן לברית המועצות, מתחתן עם יהודיה רוסיה מוליד כעשרה ילדים ויחד עולים לארץ וכל זה רק כדי לשפר את מצבו הכלכלי.

ואז החלה העלייה של הגרוזינים. חמותי יודעת לספר שאביה שהכיר אותם ממקור ראשון, כאשר שמע על העלייה הזאת שהתלוותה בלחץ על שלטונות ברית המועצות בקריאה הידועה 'שלח את עמי', אמר בחיוך ציני משהו, "שלח את עמי? אתם עוד תתגעגעו למרוקאים."

את מי עדיין לא הזכרתי? כן את הצברים הקוצניים מההתיישבות הקיבוצית שנוסף לתרומה המכובדת למדינה, תרמו הם לא מעט למתנדבות השבדיות או הדניות ולא אתפלא אם נמצא כך וכך קיבוצניקים שהתאזרחו בשבדיה ודניה בעקבות מושא אהבתם ולא אתפלא גם אם האהבה חזרה בגפה למולדתה כאשר בקרבה מתפתחים חיים חדשים.

עברו שנות השבעים והגיעו ימי האייטיס ויחד איתם הגיע תורה של עלייה אחרת, עלייה שקיבלנו אותה ברגשות מעורבים. לא נכחיש ולא נגזים אם נאמר שלמראה העולים הצובאים את בתי המלון, פשוט גבה לבנו תרתי משמע. כן, אהבנו את העלייה הזאת על שנתנה לנו סיבה לתפוח לעצמנו על הכתף וללחוש לעצמנו שהיינו טובים, הצלנו את הדור. וגם גבה לבנו שחשנו עצמנו פטרונים עליהם ולימדנו אותם איך לאכול בסכין ומזלג. לימדנו אותם איך לחרבן באסלה. לימדנו אותם מהו מקרר, מזגן, מיקרוגל או תנור אפיה חשמלי ואחרי שהתרגלנו והשלמנו עם קיומם, עשינו את כל מה שלאל ידנו כדי להרחיקם מסביבתנו הטבעית ואת ההתנהלות כלפינו ושלא אהבנו בשנות החמישים, השישים והשבעים, דאגנו אנו למרר את חייהם פי חמישים, שישים או שבעים. ועדיין אנחנו לא מכים על חטא.

אוי, איזו פיסקה מדכאת כתבתי ואני רק רציתי להעלות לכם חיוך קטן על השפתיים. למרות זאת, העלייה הנפלאה הזאת הוכיחה ומוכיחה כול יום מחדש שלמרות הכל הם מסוגלים להתגבר על רוב הקשיים שהערמנו ואנו ממשיכים להערים. וכמו שהתבטא ראש ממשלתנו הדגול, דוד בן גוריון  על התימנים כך לא ירחק היום בו נראה גם רמטכ"ל אתיופי.

אפרופו תימני, לפני שעה קלה הסתיים ויכוח סוער בין מספר אינסטלאטורים על התימנים, האם התימני אמנם מסתפק במועט ובמה שיש לו או שהוא רכש מהפרסי, בעד נזיד עדשים, את הבכורה המפוקפקת של תכונת הקמצנות והפרסי נשאר עם תכונת החסכנות המבורכת?  בין המתפלמסים על הסוגיה המסובכת היו שני אחים העוסקים במקצוע המכובד הנ"ל, רק נגיד ששמם יהודה ואפרים. יהודה מקבל שיחת טלפון מלקוח ומיד ענה שהוא לא פנוי וסיים את השיחה. אחיו אפרים, שעקב אחר השיחה שאל,

 "מי זה היה?"

"סתם לקוח,"

"ולמה אמרת לא פנוי? הרי אתה מובטל מעבודה כמעט שעתיים."

"נכון, אבל לא בא לי לעבוד אצל תימנים."

"אל תמציא תירוצים ותגיד שאתה פשוט לא רוצה לעבוד."

"כך אתה חושב? אין בעיה, אני תיכף חוזר אליו וקובע איתו ואתה נוסע אליו. הולך?"

"הולך, מה יש שם לעשות?"

"להחליף ברז בכיור רחצה."

לאחר זמן מה הגיע אפרים לכתובת הלקוח. דפיקה בדלת שנפתחת לרווחה ולעיניו נגלה מחזה, אפשר לומר גרוטסקי, עומדים להם ארבעה שרברבים ובתווך עומד הלקוח ומנצח על הצעות המחיר שנזרקו לחלל האוויר. עמד לו אפרים המום מהמעמד ועוד לפני שהלקוח התפנה אליו, סב על עקביו ובדרכו החוצה מלמל לעצמו  "כמה צדק יהודה."

אך בזה לא נגמרה החוויה, בעוד הוא פותח את דלת מכוניתו, משתהה גברת עם סלים ליד רכבו.

"אתה אינסטלאטור?" שאלה היא את אפרים.

"נכון."

"יש לי בעיה בניאגרה, אתה יכול לבוא לתקן?"

"אין בעיה, איפה את גרה?"

"שני רחובות מכאן."

"כנסי לאוטו, ניסע יחד."

לאחר נסיעה קצרה החנה אפרים את המכונית וירד לעזור לגברת לשאת את הסלים, בכניסה לבנין נתבשר שדירתה בקומה רביעית. עלה במדרגות והגברת מאחוריו עד שהגיע לדלת דירתה כולו מתנשף. פתחה את הדלת ואפרים הכניס את הסלים למטבח. הגברת נכנסה למסדרון קצר והצביעה על הכניסה לשירותים. לאחר בדיקה קצרה אמר  אפרים שצריך להחליף את המצוף והמחיר כולל עבודה הוא מאה וחמישים שקלים.

"טוב, תן לי כרטיס ביקור ואני אחזור אליך."

מבלי להביט בה שוב יצא מהדירה ורץ במדרגות.

מיותר לציין שהגברת עם סלים הייתה תמניה (בלי הכללות).

נו מילא, הרי כול החיים זה בית ספר.

מה אתם אומרים שנסיים כאן?

אבל עדיין לא הזכרנו את בני עשרת השבטים שהביאו עימם את  סרט הקולנוע הנווד ששר לנו את 'איצ'קדאנה' והזכיר לנו שפעם גם אנחנו היינו נוודים. ובסרט אחר הזמינו אותנו לבוא ל'סנגאם' ואנו הרמנו את הכפפה והלכנו לסנגאם עד שיכרון כל החושים.

אני חושב שאסיים, אבל לא לפני שאציין בכמה מילים את העלייה שבאה בעקבות ההתפוררות של מסך הברזל והתרסקותה של הברית אשר אחדה מספר לא קטן של מדינות ומחוזות 'על כורחן', הלא היא ברית המועצות אשר התאדתה כלא הייתה וכאשר נפלו החומות החלו יהודי רוסיה לנטוש בהמוניהם ושינו את המצב הדמוגרפי במדינתנו הקטנה ללא היכר עד כי הצדקנו את עצמנו  שגידלנו רק שני ילדים וכלב.

לא רק הכמות היא שעשתה את ההבדל, אלא גם האיכות, פתאום הוצפנו ברופאים, מהנדסים, כימאים וגם פוליטיקאים בפוטנציה. כמובן שהיו רבים שהשתלבו בעבודות השחורות עד כי איימו על כח העבודה של ערביי השטחים. כן הם הגיעו, ובדרך אגב הזכירו לנו דבר שכמעט שכחנו, מהו המושג שאוטוטו אבד עליו הקלח, והוא 'מוסר עבודה'.

לא אכחיש, היו בעלייה זו גם רבדים שליליים, אבל לשמחתנו צברנו ניסיון מהעבר ולהבין שהשלילי נובע רק מהשוליים שבשוליים ואולי זה הסימן שהתבגרנו.