ארבעים דקות אֵחוּר
ואז פתאום הבחנתי בו. הדבר הראשון שראיתי הייתה חולצה צהובה ועל הגב, הלוגו של מכבי תל-אביב. 'אוהד של הצהובים' חשבתי, אחר כך הבחנתי שהוא גבוה מאד וצעיר מאד. 'אולי הוא אפילו מן הצהובים עצמם' אמרתי לעצמי. פעם כשעקבתי אחר המשחקים שלהם הכרתי כמעט את כולם, עכשיו כבר לא.
הוא עמד על סִפּוֹ של הצוק והביט אל הסלעים שלמטה. גלי הים הקציפו קצף לבן סביב הסלעים, ואלה נצצו שחורים בתוך המים, כמו חודיהם של בולי העץ, שננעצו על ידי בני השבט בבור המלכודת לצוד את הדוב החום.
הוא נעץ מבטו בקצף הלבן המבעבע סביב הסלעים השחורים, 'הם מוכנים להתגלח' אמר לעצמו. הכחול של הים בהק בשמש, שבשעת בוקר מוקדמת זו ירתה את קרניה באלכסון, מרשה לעצמו להכניס לכחול שלו כמה נצנוצים כסופים כמו פייטים על שמלת נשף.
עיניו לא הרפו מהלמטה שלרגלי הצוק. 'טיפה של אדום הייתה מוסיפה תוכן לקומפוזיציה הצבעונית הזו', חשב וצעד צעד אחד קדימה. הוא היה יחף ואצבעותיו בלטו כעת מקצה הצוק, מתנועעות באויר החופשי, נותנות לרוח הקלה לחלוף ביניהן.
אינסטינקטיבית הושטתי את ידי לעצור בו.
הוא נרתע, הטה את גופו קדימה, החזרתי את ידי במהירות. הוא התיישר.
"לא כדאי" אמרתי, "תראה את השחף שמרחף שם מעל המים, מחכה לנצנוץ כסוף של דג כדי להביא לגוזלים שהשאיר בקן..." רציתי לשאול אותו אם גם אצלו מחכים גוזלים לטרף שיביא בפיו ויניח לפניהם. לא שאלתי.
הוא הרים את ראשו, עקבתי אחר מבטו. עננה לבנה שינתה פניה והרביצה חיוך ממזרי.
"אפילו רק בשביל החיוך הזה כדאי לך להשאר."
אמרתי שטות, אני יודעת, ניסיתי לדלות נושא לדבר עליו. בסרטים תמיד אומרים להמשיך לדבר לא להפסיק, לתפוס את תשומת הלב. תמיד ישנו גשר ודמות מכווצת עליו וערפל, בלי ערפל זה לא תופס - נזכרתי בתמונה מ"גשר ווטרלו".
"שמע, אני יודעת שאני מדברת שטויות, ואגב אני מומחית בזה, אבל חשוב על אהבות שעוד תבואנה, על אורגזמה מהנה שבשבילה כדאי לדחות את הקפיצה."
הוא לא ענה, גם לא הראה סימן שהקשיב.
בקצב סטקאטו המשכתי לפלוט שטויות על עצים ועל פרחים ועל בנות...
"אם אתה לא בעניין של בנות, בוא נדבר על בנים, יש לי ראש פתוח הכל מקובל עלי."
"הפה התמלא ריר סמיך, חשתי יובש בגרון, לא ידעתי אם זה הדיבור הצפוף או המתח שסחט את הנוזלים מהגוף.
"חכה רגע, אני רק ניגשת למכונית להביא בקבוק מים, אני מוכרחה להרטיב את הגרון."
ניע קל באצבעות הרגלים...
"בסדר, בסדר הבנתי את הרמז. אני לא הולכת לשום מקום, אבל מה דעתך שנתיישב כאן, כואבות לי הרגלים, זה לא פשוט לעמוד ככה בלי לזוז.
"לא, אני לא מתכוונת שתתרחק מהקצה, רק בוא נשב במקום שאנחנו עומדים," הוספתי מיד כתגובה לעוד ניע קל באצבעות.
"את משחיתה את דבריך לריק."
"וואלה, אתה יודע לדבר, ועוד מילים יפות כאלה. כעת אתה באמת חייב לי הסבריפ. מה דעתך, אני אביא לנו שתי פחיות של בירה. כן, לא רק מים יש לי במכונית, גם בירה יש. היא בטח כבר לא קרה אבל עדיין לא התחממה. נשב לנו כאן..."
ניע קל בגופו.
"שמע, אני מבטיחה לא לגעת בך. נפתח פחית, הבירה תנקה לך את הראש מהשטויות שישנן שם. אם היא תעשה את עבודתה כהלכה היא גם תכניס לשם שטויות חדשות, טובות יותר. שמע לי, אני יודעת.
"אתה בטח שואל את עצמך, מה אישה בגילי עושה כאן בשעת בוקר מקדמת, ועוד עם פחיות בירה קרה. אז בוא נשב ואני אספר לך על הדברים שלי, שאני רוצה למחוק מתוך הקופסה הזאת שעל כתפי. את תחשוב שרק לך יש מונופול על..."
הוא הפנה את ראשו ולרגע הביט את תוך עיני. עיניו היו ריקות. לא הספקתי להבחין בצבען והוא החזיר את מבטו אל הסלעים שלמטה. השחור הפנט אותו.
"לא, רגע, אתה טועה, לא באתי לכאן להצטרף אליך לצניחה חופשית. אני רק רציתי לשבת פה קצת בשקט ולנקות את הראש, שום דבר דרמתי. זה יום ההולדת שלי היום ואין אף אחד שיחגוג אותו איתי.
"מה אתה אפילו לא אומר מזל טוב? קצת נימוס. הי, אתה מחייך או שזה רק נדמה לי. אז מה דעתך, נתיישב ונחגוג את יום ההולדת שלי עם פחיות בירה פושרת.
"בחייך, הפה כבר התייבש לי מרוב דיבורים, תוסיף קצת משלך, שהפה שלי ינוח קצת. נו באמת, אתה כבר הראית לי שאתה מסוגל לדבר."
הוא הרים את היד והביט בשעון שעל פרק ידו. שעון שחור וגדול, כזה כמו של צוללנים עונדים כשהם יורדים למעמקים. כזה שמראה את הכל, מרחקים עומקים גבהים ואפילו את הזמן.
"שמע אם אתה ממהר נעשה את זה קצר. נרים פחית לחיים, אולי תספר לי על ימי הולדת אחרים..."
הוא הרים את ראשו והביט אל תוך עיני.
"אבוד לך," אמר. "הגעת מאוחר מדי, קפצתי לפני ארבעים דקות."
