לצעוק בשקט

והלילה כאשר יש סופת גשמים אימתנית ואני נאבק עם המרזב שלא יעוף וגשם נכנס בין סדקי העצים הבונים את הבית. והמלחמה עקובה בדם ורוויה בדמעות של כאב. והכאב מוטל כפצצות על אדמת השיממון שבה אני נמצא. ואני מסתכל הביטה לצדדים תוך כדי התגוששות בסופה. האדמה יבשה ועקרה. ומעט הפרחים והצמחים שהצליחו לצמוח לאט לאט מדממים את עליהם למעטה הכפור. והבדידות מכה במלוא עוצמתה. והנה אני כאן...

אני מנסה לעצור את עצמי מלהתמוטט, מלוותר, מלהרים ידיים ולתת לגורל או למה שזה לא יהיה לרמוס אותי מתחת לפרסות הסוס שלו. וזכרונות מציפים את תודעתי כמנסים להזכיר לי משהו חשוב. תשובה חשובה, מילה...

וזה מגיע כמו הבזק, הבזק של פלאשבק והדם סומר ושיערות הידיים נשאבות במעין לופ חסר היגיון במערבולת סיוטים חסרת רגשות. וילד קטן צועק לעזרה ומקווה שאנשים סוף סוף יראו אותו כמו שהוא. פעם אחת ולתמיד הוא לא יפחד יותר. הוא לא ידחק לשוליים של כל קבוצת אנשים או כל מסגרת שבה הוא נמצא.  תחושת חלחלה מהבטן מציפה את הגרון וממנו יוצאת החוצה כקליע בקנה אקדח. והקיא והתחושות הרעות מוקאות החוצה במעין אקט השתחררות. במעין אקט ניקוי וטיהור עצמי. לפעמים אני תוהה לעצמי האם הבית שכרגע נבנה - יהיה מספיק חזק כדי להתמודד עם כל שיבוא.

מהרהר בעתיד נשכח ואלטרנטיבי שכל סיכויו להתגשם לוקים בחוסר. בחוסר התגשמות משווע...

אף פעם לא חשבתי שאפשר לצעוק הצילו בשקט...