כותבי המגירה של ערן בר-גיל
ערן ברל-גיל, משורר, סופר ובכללי הנביא הכבר לא כזה חדש של כותבי
המגירה. אז יש לו כמה ספרים לא רעים בכלל שהטוב מכולם הוא ללא ספק
"ברזל" וזה כבר צבר לו כמה נקודות להתחלה יפה, אבל אז, די באמצע של
כלום, ב-פתאום של אנשים רגילים ששומעים רדיו באמצע היום, החלו מזדחלים שירים אחרים
לתחנה השוממת ההיא, עם יהודית בן יעקב ,שהיא קרוב לוודאי האישה המוזרה ביותר שיש
לעולם הזה להציע לנו... שירים שחותכים את הרצף, שמכריחים אותך להאזין, לשים לב.
הרבה אנשים יצליחו להתעלם, אלה שיודעים להימנע מהחיים עם עצמם בעיקר. ויש את
האומללים, הלא מתאימים כביכול, האמנים השקטים עאלק שיתפסו את השיר, זה בטח יהיה
"השיר יפתח לי דלת" או "לעולם" או "לפעמים" המפתיע
בטובו, אני בטוח שיש גם אנשים ש "תתפקס" זה הקטע שלהם.
קיבינימט, אני אחד מהם! בסדר אני מודה. ערן בר-גיל והפרויקט הנפלא 1:1
על שלושת האלבומים שיצרו, עשו לנו, כותבי המגירה טובה גדולה מאוד, נתנו לנו דרך,
לגיטימציה אפילו. אפשר לשבת על המחשב, לפתוח word ולכתוב שיר, כוס אמו מה
רע? להיות יומרני קצת, להלבין את הגוון הטריפוליטאי, לכתוב שיר ובמקביל לבדוק מה
קורה בערוץ הספורט, אנחנו האנשים הישנים ביותר בעולם, אל תלמדו אותנו איך להיות
אומללים. טוב בחזרה לקטע המפרט על שירים וכאלה, אז ככה, מה שמפתיע באלבום הראשון
של ההרכב זו העובדה שאין בו שיר שאתה אוהב באופן עצמאי מוחלט והכרחי, האלבום
הראשון הוא אלבום מושלם בזכות היותו יצירה מאוד מגובשת, אין בו סטיות. "לפעמים"
הוא הדבר הכי קרוב באלבום הזה ליצירת מופת בזכות עצמה אך גם הוא נשמע תמיד יותר
טוב ברצף של האלבום. את האלבום הראשון הכרתי ראשון אך למען האמת הכרתי אותו ממש
טוב, למדתי אותו רק לאחר השלישי. האלבום השני של ההרכב היה הדבר הכי נכון שהיה
יכול לקרות אחרי האלבום הראשון, אלבום שמלא בפנינים, שירים שחותכים לך את ה
"בפנים" ושירים שאתה יכול לזמזם לעצמך במשך היום, אלה שירים שנשארים אתך
גם אחרי שאתה כבר מאחסן את כל הדיסקים בארגז ב-ביודעם. לפרט אותם יהיה עוול כי
כמעט כל אחד שם יכול להיות כזה. חוץ מתקווה אמתית שנתן הפרויקט הזה של 1:1, הוא
העניק לכותבי המגירה בטחון במה שהם עושים, איזושהי הבנה מבחוץ ומבפנים גם יחד. הרי
ברור לכולנו שערן בר גיל היה שם, כותב לעצמו, מאמין קצת בעצמו והכונן התמלא באין
סוף מילים, כך גם אצלנו, המתעסקים קצת יותר מידי בעצמנו, ממלאים את כונן D או אחר בכל מה שעולה על רוחנו, לפעמים מפאת
הצורך לזכור שאנחנו עדיין יכולים לכתוב ולפעמים כי אין משהו אחר טוב יותר לעשות,
כותבים את עצמנו, מכניסים בגאווה ליריקה אמתית ועם זאת עכשווית, כמו ערן בר-גיל
כזה...
האלבום השלישי הוא בגדר סימן קריאה לסוף, ערן בר-גיל נשוי ואב, שם
מתחיל האושר ונגמרת האומללות, יש אומרים. אני בטוח שרבים הם המאושרים שכך קרה ואלה
הם גם אותם אנשים שמרגישים קצת שהשאירו אותם שוב מאחור, עסוקים עדיין בעצמם,
משוועים לתשובות או לפחות לניסוח מחדש של התסכול עקב מחסור בתשובות. "השיר
יפתח לי דלת" ועכשיו אנחנו רק צריכים להיכנס.
