עלובי [ה]חיים - 8. דויד (2).

עלובי [ה]חיים                                                            רבקה ירון ©

8. דויד (2)

דויד נכנס, מוכן לשקט המעיק של הבדידוּת-מִכורח, מדליק מוכנית את האור ואת המזגן, וניחוחות של בית נקי ושל אוכל מבושל ומטוגן מקבילים את פניו (המועקה לא נעלמת, רק משנה מלבוש). זה אומר שנעמה, אחותו הצעירה, הייתה היום. זה לא היום הקבוע, הִקדימה. לפני שהוא מתחיל להעלות סברות ולדאוג – קרה לה משהו? קרה משהו? מה ידוע לה שלא ידוע לי?, – דויד רואה פתק על שולחן הכניסה: "היי דִידִי, מחר יהיה לי קשה להגיע, אני צריכה למסור עבודה סמינריונית ואשב עד שאסיים. באתי היום כי עדיף מוקדם מאשר מאוחר. תן צלצול אם אתה צריך עוד משהו. ביי." ובכתב יד חפוז, למטה: "פְּרִימוֹ היה כאן. מבקש שתטלפן כשתגיע. דחוף. ביי." הוא צונח על הכורסה, מניח את הקביים ומסיר את הכפפות. יופי, הידיים חמות. נעמה קנתה לו אֶת הכפפות האלה. נעמה. נשמה טובה. אחות טובה. כשנודע לה על מחלתו, היא ובן זוגהּ עברו לירושלים כאילו היה זה צעד מתוכנן. היא ניחשה – כולם ניחשו – שהוא לא יעבור לתל אביב, עיר יפה לאנשים יפים. והיא שניחשה מה הטריד (ועדיין מטריד) אותו יותר מכול: הפן הקשה למראה של המחלה ככל שהיא מתקדמת. אצלו, כאילו בתור מעשה חסד, הניוון הופיע קודם בשרירים של פלג גופו התחתון – איך-שהוא הרגליים לא בולטות, הן בתוך המכנסיים. ברם, בלי קשר לסדר הופעתם, מצפים לו כל השלבים, ביניהם הבולטים מאוד, שאין דרך להסתירם. קשיי בליעה. קשיי נשימה. שיתוק בשרירי הפנים. דיבור לא ברור. ריר. זרוע ויד משותקות. הפתרונות התרופתיים והטכנולוגיים לא נותנים מענה להיבטים השייכים לתחום האסתטיקה. ובני אדם רגישים מאוד לאסתטיקה – מי כמוהו מכיר את הנושא. ואֶת הפְּרוֹגנוֹזה למחלתוֹ. אה. הנה מגיע שלב הרחמים העצמיים. העוויה מרירה מבצבצת כבר על שפתיו כשדויד מבחין בפתק  שהוא עדיין מחזיק בידו. טרם טלפנתי לפרימו. אני יכול להזמין אותו. די מפתה: דירה נקייה, חמים, מאכלים טריים. ו- נכון, לא אשקע במרה שחורה.

"הגרושה שלך במצב קשה, זה מה שדחוף," מספר לו ידידוֹ.

"ה- אתה מתכוון לרחל?"

"כן, כן, רחל. התחילה בשיפוצים בצנרת, סיפור שלם, באו הפועלים של- של- נוּ איך קוראים לוֹ, לזקן הזה שמחזר אחריה-"

"שלמה." דויד מחייך, די משועשע מגישתוֹ של פרימו למצב העניינים: פתאום הוא לא זוכר את שמותיהם של 'הגרושה שלך' ושל 'הזקן שמחזר אחריה'. מן הראוי להעמיד דברים על דיוקם: "ושלמה לא בדיוק זקן, והוא לא בדיוק מחזר אחריה, אתה יודע. אנחנו, אתה ואני, מחזרים אחריה."

"שלמה. בסדר. שיהיה. אז שלמה לא זקן, והוא לא מחזר אחריה, ואנחנו, אתה ו-" פרימו בולם בבהילות. אור אדום. אחרי שבולע את המשמעות של דברי דויד הוא נעלב לרגע קצר, מנסה להירגע וממשיך, כמעט רגוע: "תשמע, אתה אולי כן. אני- טוב. בהזדמנות. בכל אופן, הפועלים של שלמה התנחלו אצלה ולא ממש עובדים, והיא עם שני הילדים –"

"– אין להם איפה להיות, לגור, לישון." דויד משלים את המשפט ושניהם שותקים. "איך נודע לך? ראית אותה?" ולפני שפְּרִימוֹ עונה: "מה דעתך לבוא אלַי? נעמה הייתה היום. נקי, הרבה אוכל טרי. נדסקס, נאכל ונמצא מה לעשות בלי להעליב אותה."

אלה המילים שפרימו רוצה לשמוע כי הוא אינו מוכן להישאר תקוע עם ההשערות המגוחכות של דויד. מה? אני מחזר אחריה? בשום פנים ואופן לא.

"אז אני בדרך. ביי."

רחל, הגרושה שלוֹ כדברי פרימו, הייתה אהבת חייו של דויד. כשהוא הכיר אותה היא כבר הייתה גרושה ואֵם לשניים, הגדול בן שנתיים והקטן תינוק, בן פחות משנה. דויד עצמו היה אז גבר בריא ודי נאה, למען האמת. המפגש הראשון ביניהם היה מקרי: רחל באה לבקר קרוב משפחה ששהה במוסד שיקומי בזמן שדויד ביקר שם מתוקף תפקידו. על פי מראהָ הצעיר מאוד – תלמידת תיכון, חיילת בחופשה, לא יותר – ועל פי התעניינותה הרבה והכנה, דויד שׁיער שהיא בתו. בלי משים האזין לחלק מהשיחה ביניהם וכך שמע אותה אומרת "– טוב, אבדוק. עכשיו אני חייבת לרוץ, הילדים –". הוא הוקסם מקולהּ, ממנה (יש לה ילדים, אז לא כל כך צעירה), העיף מבט לאצבעות שתי ידיה שאחזו בילקוט ובז'אקט (בלי טבעת, איזה מזל), והחליט להתערב.

"שלום לכם. מה נשמע? מה שלומך, ידידי? אפשר לעזור במשהו?"

הבעות הפנים ועיני שניהם דיווחו לו על הפתעתם ועל התנשאותו. מי שהיה על תקן חולה מאושפז נראה אדם מרשים, מעורר כבוד. מי-ש-הוא. דויד הרגיש את הסומק מגיח, פולש וכובש את פניו ואת צווארו. הגבר המבוגר התעשת ראשון וקרא:

"בהחלט, בהחלט! תוכל לעזור. אתה עם רכב ואתה ירושלמי, אם אינני טועה?"

דויד הנהן כמו פושע שנלכד באמצע מעשיו הנלוזים.

"ואתה כבר בסוף הביקור שלך אצלנו, נדמה לי, כי היום אין ישיבת צוות. אז מה, ידידי?" נימה עניינית, ידידותית ולא מתנשאת: כיבוש נוסף של כוחות החינוך. מגיע לי. דויד העריך שהצבע על פניו כבר הגיע לדרגת ארגמן, לפחות. האיש המשיך, בלי חסד: "אתה חוזר לירושלים בעוד כמה דקות, נכון?" ולפני שחלקו העליון והחשוף של דויד הספיק לשוב לגון עורו הרגיל, שמע אותו מוסיף: "גם האורחת שלי ירושלמית. והיא ממהרת. אשמתי, כי עיכבתי אותה בעניינַי." האיש העלה חיוך של הודאה באשמה ושל רצון לכפר על חטאיו. "אולי בעזרתך אוכל לתקן את הנזק, כי אני עצמי לא יכול לעשות שום דבר בנדון, הרי אני מאושפז," אמר בחיוך מתנצל. "כך ש- האם תואיל בטובך להסיע אותה?"

השאלה של האיש נוסחה ברוב נימוס ונאמרה בצליל חף מסרקזם, אף על פי שנשמעה די רטורית. לחרפתו, דויד ידע שהוא נראה כמו מושתן קטן, קטן מאוד. עיניו נמשכו, כמוהו, לכיוון האישה הצעירה. במאמץ רצוני כמעט הרואי שינה את כיוונן כדי  שיעקבו אחר האדם המרשים שהמתין לתשובתו. כשהבחין במבוכה של דויד, האיש המשיך במעין טביעוּת, כמו לא קרה דבר, מסמן בידו לכיוון האישה הצעירה תוך שהוא מסייג את בקשתו: "כמובן, רק אִם אתה יוצא עוד מעט." דויד התקשה להניע את ראשו, כך שלא ידע בביטחון אם אכן הנהן, ולמד שזֶה מה שעשה לפי אנחת הרווחה שפלט הגבר המבוגר ומילות התודה שבאו בעקבותיה: "אני מודה לך מאוד, מאוד. גם האורחת שלי, אני בטוח. נכון, רחל?"     

ו- דויד התאהב בה. למרות תוכניותיו לעזוב את הארץ.

ו- כן, פרימו התאהב בה. למרות הצהרותיו והרצאותיו בנדון. עוד מעט ישמיע שוב את טיעוניו. הא פרימו. פרימו. כמה טוב שאתה קיים בְּחַיַּי.

סיפור הידידוּת של דויד ופרימו נפתח עוד בימי גן הילדים. פרימו היה הילד השובב, המזיק ('מזיק' נהגו לומר, במלעיל), שתמיד הסתבך בצרות. דויד היה הילד הרציני,  השקט, שתמיד הפתיע כששלח אגרוף. פרימו התמחה בהפיכת כל חפץ מיותם לכלי נגינה שלעיתים החריש את אוזני העוברים-ושבים בקרבת מקום – אך יש להודות כי לעיתים קרובות מאוד היה מדהים ומהפנט אותם בַּמוסיקליוּת שלו. דויד התמחה במעקב אחר פרימו ובחיקוי המצאותיו. פרימו הקדים אֶת כל הילדים בהשתלטוּת על כלֵי העבודה של המבוגרים במושב. דויד השתתף בפלישוֹת חברוֹ-ידידו לעולם עוד לא-להם  ופעמים אין ספור מצא עצמו מחלץ את המודל הנערץ עליו ממצבים עדינים ומורכבים (לא אחת – בעזרת אגרופיו הבלתי צפויים). פרימו היה זריז בתנועותיו וחריף באותה המידה. לידוֹ, דויד היה איטי וכבד בתגובותיו.

הידידוּת הזאת שרדה התאהבויוֹת, מחלוקות, שינויים. עם השנים דויד התחיל להיות הוא-עצמו, לקראת עתידו-שלו, כפי שפרימו התחיל לגדול ולהתפתח אל עבר מי שעתיד היה להיות. ולמרות ההבדלים שהעמיקו ביניהם, עדיין רקמו תוכניות להמשך חייהם אחר השירות הצבאי. אלא שאז, להפתעתם-הם, פרימו בחר לקום מספסל הלימודים לזמן בלתי מוגבל: "לא יודע. פתאום מתברר לי שאני רוצה לעשות. לא לשקוע בלימודים, לא לשקוע במה שעשינו בשירות, רק לעשות. אלמד תוך עשייה. בניין, נדמה לי. אולי שרברבות. או חשמלאות. לא יודע. מה שאני כן יודע זה שלא בא לי להיות בכיתה במסגרת אקדמית, אוניברסיטה, טכניון. אין לי סבלנות עכשיו. אחר כך נראה."  

דויד פנה לאוניברסיטה, פרימו פנה לקורס לשרברבות. דויד התפרנס מעבודות סטודנטים (ומלגות, כשהתגלה כתלמיד מצטיין), פרימו התפרנס מעבודות בניין (בלי מלגות). דויד טעם מריחואנה-חשיש (חובה! סטודנט או לא?), פרימו הצטרף לאותם אירועים.  

ומה עם הקשר ביניהם?