באמצע הדרך שבין ירושלים לתל-אביב, שוכנת לה עיירה קטנה שחוברה לה יחדיו. בועה. לא קלה כאותה עיר לבנה של קצף גל ועננה, ובכל זאת – מצליחה לרחף. לא קשה כאותה עיר דוד של זהב ושל נחושת, ועדיין – מצליחה לאטום במקצת את כל הרעש שבחוץ. מודיעין-מכבים-רעות שמה. ובקיצור – מודיעין. אם ירושלים היא הכיסא שבו בחר הקדוש-ברוך-הוא לשבת בכל כובד משקלו, ותל-אביב היא הנוף בו הוא שוזף את עיניו – מודיעין היא אולי השרפרף שעליו הוא משעין מדי פעם איזו רגל עייפה. יש בה מן חולות הים הנודדים, אך גם את סלעי ההרים היא חומדת, ועליה מעלה הכתוב: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ".
אנשיה הם העיקר: שרידי היישוב המאורגן, אלה. פליטי ישראל של פעם. שארי דור המגשימים. החלוצים. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות." מטובי בחורינו שעוד לא ערקו לחו"ל. לא... הם לא ישליכו מדינה לעת זקנה, ככלות כוחה לא יעזבוה. אליטה ציונית, אלה, שמתגאה בהיותה מעמד ביניים. אנשי מעשה ובנאי-ארץ. מהנדסים. מורים. הייטקיסטים. אדריכלים. עורכי דין. עובדי מדינה. מנהלים. אקדמאיים. אנשי קבע שלא רודפים אחרי כסף גדול. אנשי משפחה שמסתפקים במועט – קמים מוקדם בבוקר ואינם מפחדים מעבודה. ובלילות חוזרים אל האישה והילדים. בשבת אורזים סנדוויצ'ים ומעט חווה אלברשטיין ויוצאים לטיול אופניים בשבילי ישראל. ובין רקפת לכלנית מלמדים על מורשת אבות: מבר-כוכבא ומרד המכבים, ועד נתיב הל"ה ויישובי "חומה ומגדל". "וממש שם בבניין הנטוש הרג איסר בארי את מאיר טוביאנסקי המסכן." ואף על פי כן – צדקת הדרך, אלה. ודינא דמלכותא – דינא, אלה. ואינם חוששים לשלוח בשר מבשרם לשדות הקרב – "כי לא על מגש של כסף..." וגם ילדיהם היפים בנויים לתלפיות, חדורי שליחות, ואינם מהססים להתגייס לצבא ההגנה ולשאת בעול. ארונות הספרים שלהם מלאים – מעט ספרות יפה, תנ"ך מנוקד חובה (ואולי אפילו איזו מסכת שנתייתמה מסבא עליו השלום) אך בעיקר היסטוריה, רבותיי – היסטוריה! דע מאין באת, ולאן אתה הולך. ואהבת את ארצך כמוך. וטוב למות בעד ארצנו, אלה. אוהבים עד כלות, קצת מג'נונים, אלה. ממלכתיות זורמת להם בעורקים, במקום דם. ויחד עם זאת נאורים-משהו – מלח הארץ, אינטליגנטים אלה. לא אספסוף. יד מושטת לשלום. "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?", אלה. "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב?" עם הפנים לקדמה. למערב. לפילוסופיה ולפסיכולוגיה ולטכנולוגיה. כי "בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל" – זה אף-15. פליטי לוד, אלה. וערד. ושאר ערים שכרעו תחת הנטל. וירושלים המתחרדת. ותנועות הנוער המתרדדות. והקיבוצים והמושבים המתפנקים. וצבא העם המתכבש. שרידי היישוב המאורגן של אז. שארי ארץ ישראל של פעם, אלה. תריס פתוח למדבר. מה עוד תבקשי מאיתם, מכורה – ואין, ואין עדיין?
פרשות שחיתות מטלטלות את המדינה מקצה אל קצה. קיצוניות שולחת יד ומתפשטת כמו גידול ממאיר. בערות מפוררת את החברה מן היסוד. חומרניות מקלקלת מזקן ועד טף. בן גוריון מתהפך בקברו. ושב ומתהפך – ואינו מוצא מנוח. הערבות ההדדית מתפוגגת. הארץ אוכלת יושביה. שנאת החינם מעוורת. הסתלקו להם כל המאורות הגדולים, והותירו את המדינה בידיהם של עסקנים פוליטיים רודפי בצע חמדנים ושקרנים. אך דבר מזה אינו חודר אל העיירה או מפריע את שלוותם של אנשיה. דבר מזה אינו מביאם לכדי ייאוש או זעקת שבר. והרי בזיכרונם עוד קיימת ארץ ישראל אחרת – נוסטלגית ורומנטית-משהו. עם צדקת הדרך והכול. לא שבורה ומדממת. זיכרון חי ומלבלב, של ארץ שאולי מעולם לא הייתה.
כשייוולד לי ילד, ביום מן הימים, אקח את משפחתי ואעבור לבועה המודיעינית. בבוקר אצא לעבודה אפורה, ואשמח בה כשמחת בקציר. ובערב אשק לילדי הקט על המצח, ואקריא לו סיפור מהספר. אחר כך אשב על הספה ואחבק את אשתי הסורגת מול מהדורת מבט. מדורת השבט. השיבוט של חיים יבין ידווח כמה נפלאים החיים בבועה, ויזכיר כמה בעיות שגרתיות – שום דבר שלא נוכל להתמודד איתו, כמובן. בשבת נצא כולנו לטיול אופניים, נשיר שירים ונצחק הרבה. כשייוולד לי ילד, והמצב כבר באמת יהיה בלתי נסבל, אצטרף גם אני למשפחת מודיעין-מכבים-רעות. אולי שם עוד תעמוד לזכותי מידת הרחמים. אולי ירחם הקדוש-ברוך-הוא על השרפרף האהוב עליו, שעה שחרונו ימלא כל הארץ. אולי שם עוד אוכל להגיד לשופט כל הארץ: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" ולא ישחית. אך גם אם כן, לפחות אהיה בחברה טובה. ובכלל, למה לדאוג לכך עכשיו? די לצרה בשעתה.
באמצע הדרך שבין תל-אביב לירושלים, כדאי לכם לעצור. בין חולות נודדים לסלעי הערים, בין עיר לבנה לעיר זהובה – שוכנת לה בועה אפורה, עקשנית ושותקת. לא כבדה מדי ולא קלה מדי. מודיעין-מכבים-רעות שמה. ובקיצור – מודיעין.
