לא בא לי

לא בא לי. לא בא לי לקום בבוקר לאותו יום בדיוק בשבע ארבעים אבל השעון מעורר פועל משש עשרים ושתיים בדיוק. כי כאן הדקות משנות. לא חצי ולא עגול. כל ספרה, מאית ושנייה. קשה להירדם וקשה לקום. לא בא לי להדליק את הסיגריה של הבוקר עם הקפה במחשבה ששניהם לא בריאים אבל הסיגריה יותר. לקרוא עיתון ולצקצק על כל עמוד. להיכנס לאוטו ולהתעצבן על זה שחתך מימין ולהתחיל להתאפר ברמזור ולהתעצבן שצופרים לי כשנהיה ירוק ולא נתתי גז עוד מהכתום המחורבן. ולחשוב, מה? מה קרה? לאן אתה ממהר יא כושלאימאשלךראבק 

להתעצבן שהחבר מקלל משום דבר כי זה לא מנומס ואנחנו אנשים מתורבתים. להגיד איזה נורא שיש עוני בעולם ואנשים רעבים באפריקה אבל להתעלם כמו שהתעלמת מרוני שעשתה עלייך חרם בכיתה ד׳ מהקבצן שמבקש שקל או חמש. להרגיש רע עם עצמנו אבל לומר בטח הוא היה קונה בזה סמים. להתגאות בעצמך כשתרמת שלושה שקלים וחמישים אגורות לאנשים חולי סרטן לפני ארבע שנים ומאז להגיד כל פעם תרמתי. לחייך לבוס שלך וללקק לו את התחת ולומר אמן על כל משפט שיוצא לו מהפה אבל להתעצבן על אנשים צבועים שאומרים רק מה שאחרים רוצים לשמוע. 

לסנן את החבר הכי טוב שלך סתם כי לא בא לך לשמוע את השיחה שאתה יודע כבר את התוכן בעל פה ולהתעצבן שהוא לא עונה לך אף פעם שזה היה רק פעם אחת ב17 בנובמבר 2005. להיות מבסוט שיש לך אלף חברים וכולם באו ליום הולדת שלך והם אפילו לא יודעים בן כמה אתה היום. אבל זה נראה טוב בפייסבוק. להתבאס שדוחים אותך אחרי שהתחלת עם בחורה ברחוב ולקלל אותה שהיא סתם זונה ולא באמת יש לה חבר ולהאשים את כל העם הנשי בחוסר אמינות וכשהן אומרות לך שהן סתם לא בעניין אז תתעצבן ותקלל אותה שהיא סתם זונה ויכלה לזרוק איזה תירוץ קטן שלא תרגיש רע עם עצמך, אולי שיש לך חבר כוסאומו. לראות את הקצינה שלך מהצבא ולאחל לה גיהנום על השבת שהיא ריתקה אותך כי זה פשוט לא היה מוצדק ולמלמל דברים שהצבא זה חרא אירגון אבל חתמת חמש שנים קבע כי אתה פחדן מהאזרחות. 

לראות את כל החברים שלך במשרד הייטק או רופאים או עורכי דין או מוכרים פרחים בצומת ולהגיד שבטח הם הגיעו לשם בגלל אבא שלהם למרות שזה בכלל בגלל האימא. להיזכר באימא שלך רק שאתה קצת רעב שתשלח לך קצת קופסאות של אוכל לחדר כי אתה עדיין גר עם ההורים בגיל 35. 

לא בא לי.