אשת חייל
איכה אדם וסבלך מול שלהבות קודש מטהר נשמתך. מעצבונות חול וקודש. בתפילה טהורה ובדמעה זכה. למלאכי שרת קראת לפרוש כנפיהם על מיטתך, סביבה נצבים אוהביך כשתילי זיתים, בנותיך ובינך אליך מבטן. והיא- אותה אשת חיל אתה מפזם את שמה, תשכים לעזרתך בין מיצרי כאבך, לאסוף אותך בחזרה אל ביתך.
מצב בריאותו של אבא יצחק משעלי ז"ל היה קריטי ולא יציב. רופאיו לא הסתירו זאת ממנו, כך גם לא מאיתנו בני משפחתו. ואפילו כשניסינו אנו בני משפחתו לנסות ולטשטש עקבות, לשקר ולספר לו כי מצבו הולך ומשתפר.
הוא מייד ידע שכולם משקרים שקר לבן כזה, מנסים לעודדו, כאילו, בדבריהם של יקיריו "התמימים". אבל, כידוע, "כאילו" היא מילה ללא פשר שתולה מכאנית אחרי כל משפט וחצי משפט שיוצאת בתמימות מתוקה שכזאת.
מה שלומך אבא, כאילו?
ואבא משיב , מתאמץ בכוחותיו האחרונים להעלות חיוך על שפתיו: טוב, ילדים, טוב כאילו.
היינו מחזירים לו חיוך ממזרי כזה, כאילו. לא בכדי דרשו הרופאים לא לשקר לאבא כדי לא להעשיר את אכזבתו ופחדיו .
אמא קבלה מאד קשה את מחלתו של אבא, היא ניצבה ליד מיטתו בבית החולים בכל יום ובאותה שעה. הייתה מאכילה אותו ועוזרת לו לשבת, וזאת לאחר הניתוח הקשה שאבא עבר להסרת גידול מדרכי העיכול ומן הריאות.
לימים אמא מחליטה להחזיר את אבא הביתה על מנת לטפל בו בעצמה, וזאת לאחר שהוריי התגרשו מספר שנים לפני וגם לאחר שקבלה אישור מיוחד מרב.
"ככה יהיה לך יותר נוח", יצחק, אמרה אמא, דמעה זלגה מעיניה. אך אבא היה מתקשה להרדם, אמא הייתה נכנסת לחדר ושואלת אותו לשלומו, והוא היה משיב לה בקול חלש "בסדר" תוך עיוות שפתיו, מנסה לחייך. אמא הייתה מחזירה לו חיוך. אז מה להביא לך? הייתה שואלת אמא.
אמא הייתה יוצאת לרגע, מביאה לו שתי גלולות. קח, אמרה ושיהיה לך לבריאות!
אבא היה נוטל את הגלולות, מנסה להירדם, אך עדיין לא מצליח. כדרכם של בני אדם הנוטים למות, ניסה להיזכר בעברו, אך זה כאילו ברח ממנו. האירועים בחיים, הן אלה השמחים-העליזים והן הטרגיים-העצובים כאילו נמחקו כליל מזכרונו...
אבא אף היה שוכח לרגעים מה מעשיו כאן בביתו אשר עזב משכבר, שוכב ובוהה בחלל הלבן!
הוא רשם לפניו שצריך לצבוע את התקרה ואת הקירות ודמיין אפילו איך הוא יעשה זאת כאשר יחלים... אולי..
אז, מרוב שעמום וחולשה, בשל זכרונות העבר המחוקים, החל אבא להרהר בעתיד ולא זו בלבד, אלא בעתידו, אחרי מותו.
לא עניינו אותו היבטים דתיים או פילוסופיים של קץ החיים!
הוא הרי ראה וידע כי הדברים ממשיכים לקרות, להתרחש ולהשתנות. אמנם לא בהשתתפותו הפעילה, אז מה? הוא היה מאוד סקרן לקחת חלק בהלווייתו, היא הרי שלו, לא כן?
איש צנוע היה אבא יצחק משעלי כל ימיו, השתדל לא להתבלט. וגם כעת בשיא מחלתו סירב להתבלט בין אנשים.
ובכל זאת חייב היה אבא להיות נוכח בזמן שבאו לבקרו ידידים וקרובי משפחה רבים.
ואמא- המלאך הכי מדהים בעולם, טיפלה בו במסירות כובשת ובדאגה רבה ואמיתית, הייתה דואגת לכל צרכיו, ואפילו כשהחליט לעזוב שוב, הייתה פוקדת אמא את דירותיו השונות אותן השכיר וממלאת את ביתו בכל טוב מטעמים ודברי צריכה יומיומיים.
עד לאותו יום בו ניתק אבי את עצמו מן המכשירים בבית החולים וברח בעזרת אחיו לביתו בשכונת גונן ושם מסר את נשמתו.
את אותו לב הזהב המונח בנבכי גופה של אמא, הנוצר תמונות, סיפורים וחוויות המחזרים אל שפתותיה ומבקשים לראות אור. מעשה כזה נדיר שלא נשמע כמותו, עוצמת הסליחה והמחילה, הרצון והיכולת לשכוח ולמחוק, להתחיל מחדש ולאסוף ולהדביק שברים שלעולם לא היו מתאחים מעצמם.
בשדמות שדות הזהב בחלקת שדה לבן כנדיבים, מלקטת פת חסד בין קוצרים וחורשים. בגן פורח ואת למרגלותיו נוטעת פרחי זהבייך, מודעת וגואלת אדם מיסוריו עד פשטת ברעד את אבלך החם.
