כשהגעתי לכיתה ח', הועברתי לכיתה המקבילה בה למדתי לפני כן. למה? איני זוכר כבר, אבל זה מה שהיה.
בתחילת השנה היה לי קשה מעט להיקלט בין קבוצת חבריי החדשה, אף כי את רובם היכרתי בהפסקות ובפעילויות השונות שעשינו. איכשהו, הייתי חייב לעצמי רגע מכונן, בו אוכל להתבלט ויחד עם זאת לבדוק את גבולות הנאמנות של חבריי.
על אותו רגע מכונן שנקרה לי, יש בכוונתי לספר לכם כעת.
בביה"ס בו למדתי. היו 2 הפסקות ארוכות. האחת בשעה 9:50 והשנייה בשעה 11:50.
במהלך ההפסקה השנייה, חלק מהילדים הלכו לחדר האוכל שהיה בביה"ס ואכלו שם ארוחת צהריים.
היות שאני לא אכלתי שם, הייתה לי הפסקה ארוכה ומשעממת מדי יום ביומו. ואז..., יום אחד, אחזתי בגיר, וכתבתי על הלוח שיר גס מאד, שהתבסס במקורו על שיר מוכר וידוע של שלישיית הגשש החיוור - "פרס דיג הרשת".
לא אלאה אתכם בתכנו ומהותו של השיר שכתבתי, אבל כל דמיון פרוע יתקבל בברכה וככל שיהא פרוע יותר, יתקרב יותר למה שנכתב שם.
ההפסקה עמדה להסתיים, וחלק מהתלמידים שבו לכיתה וקראו את שכתבתי. רובם צחקו וגלגלו עיניים. אמרתי להם:
"זהו. עבר הזמן. חייבים למחוק את זה, לפני שהמורה ייכנס לכיתה".
"לא. אתה חייב להשאיר את זה. אנחנו רוצים לראות איך הוא יתעלף כשיראה מה כתבת"!
"אהה. בטח. אתם גיבורים גדולים על חשבוני.. למה לא? אתם רק תיהנו לראות כיצד אני אהיה זה שאיענש. למה לי"?
"לא. אנו נשבעים לך שלא נלשין. אתה תראה".
"ואם תלשינו? הרי זה כבר יהיה מאוחר מדי ולא אוכל לשנות את רוע הגזירה"!
"אל תדאג. זה לא יקרה".
הלוח נשאר מעוטר בשיר שכתבתי.
כל התלמידים התיישבו במקומותיהם ואיש לא צייץ.
המורה, שהיה אדם מבוגר, ונשא שם משפחה מביש "דומר", שמשמעו בעברית "טיפש" - זכר לאותם שמות מבישים שניתנו באירופה ליהודים הבזויים, נכנס לכיתה. מסיבותיו שלו, הוא היה מספיק דומר כדי להנציח את שמו...
הוא הכיר אותנו היטב.
הוא ידע כי מעולם לא קרה מצב בו הוא מצא כיתה שלמה ישובה בדומיה מוחלטת במקומותיה.
הוא ידע שתמיד תמיד יהיה מישהו שיאחר.. ייכנס עם בעיטה בדלת לצורך פתיחתה ויסיים את האקט בטריקת דלת נוראית כאות לסגירתה. כאלה היינו.
והנה.. כולנו ישובים שקטים. דבר שמבשר רק רע.
הוא התיישב מולנו. הוא שתק רגע ארוך ואז אמר: "בישלתם כאן משהו. אני מריח זאת היטב. אני רק מקווה שאוכל להתמודד עם זה".
ברקע נשמע קול צחקוק של אחת הבנות.
המורה בהה בנו. לפתע הוא הבין, שאם הוא לא רואה דבר, אבל יש מי שצוחק, הרי שמה שמסתתר בכיתה נמצא לבטח מאחוריו.
הוא שלח מבט חטוף בלוח וחזר להסתכל בנו.
הוא לא הופתע שהלוח לא נמחק "לכבוד כניסתו", כי זה היה מצב רגיל אצלנו, ולכן לא התייחס לכתוב - מן הסתם, חומר מהשיעור הקודם...
אבל אז נשמעו כמה וכמה צחקוקים חדשים.
הוא הסתכל שוב בלוח ביתר ריכוז.
הוא נתקל במילה אחת, שממנה הבין כבר במה מדובר...
הוא קרא בעיון רב יותר את הכתוב.
הוא הסמיק כסלק, וביקש מאחד הנערים שייצא, יחפש את המנהל, יקרא לו ויחזור עמו.
הנער יצא. הסתובב מעט בחוץ וחזר בידיים ריקות: "לא מצאתי את המנהל".
המורה ידע, שאם הוא ייצא לחפש את המנהל, הלוח יימחק חיש קל ואת זה הוא רצה למנוע.
לכן, הוא ניגש לדלת, פתח אותה וצעק בקול ניחר: "מנחםםם!!!"
ומנחם, לימד במקרה בכיתה הסמוכה. הוא שמע את הזעקה המרה וחש לכיתתנו כנשוך נחש.
הוא ראה אותנו ישובים בדממה, ולא הבין מה הביא את מר דומר לזעוק כך.
הוא הביט בדומר במבט תוהה, ודומר הצביע במחווה רחבה לעבר הלוח.
רגע של דומיה.
מנחם קרא בשקט את הכתוב מתחילתו ועד סופו.
הוא חזר והסתובב אלינו כשלחייו לוהטות מסומק: "איך אתם לא מתביישים?! מילא שאחד מכם תעה וטעה וכתב כך. אבל כולכם? כולכם לא הבנתם שחייבים למחוק זאת וחייבים להוקיע את הכותב? האם אינכם מבינים שכעת העונש מגיע לכולכם? אבל אתם יודעים מה? אם 'הכותב המוכשר' יודה שזהו המעשה שלו, או לחלופין, אם תגידו לי מי כתב זאת, אסתפק בכל זאת בהענשה של היחיד. אני מחכה לתשובה".
כולנו שתקנו כדגים במים.
"יפה לכם. אם לא אשמע מכם עד מחר בשעה 10:00, טיול האופניים שמתוכנן לכם לשבוע הבא יבוטל. וזו רק ההתחלה". אמר ויצא מהכיתה.
המורה לא היה מסוגל להמשיך וללמד, ושחרר אותנו מהשיעור שנהרס לו.
היות שהיה זה השיעור האחרון לאותו יום, מיהרנו להסתלק הביתה.
למחרת, כשהגעתי לכיתה, נתקלתי בחומה של נערים. הם הקיפו אותי ואמרו במקהלה כמעט מתואמת: "זה לא פיר. עכשיו כולנו ניענש... בגללך".
"בגללי? רגע רגע. נעשה קצת סדר. האם לא רציתי למחוק את התועבה הזו? האם אני הייתי זה שהציע ש'נשאיר הפתעה' לדומר"?!
"נכון. אנחנו רצינו שתשאיר את זה. אבל שנפסיד טיול? לא הגזמת"?
"טוף. אתם הבטחתם שלא תדברו? אז אני מצפה מכם שתמשיכו לשתוק. אחשוב על הצעד הבא. יש לי זמן עד 10:00".
"אבל אתה תודה"?
"יש לי זמן? אז תעזבו אותי בשקט".
השיעור הראשון בבוקר היה עם המחנכת שלנו.
מורה צעירה ונאה מאד. רק סיימה את הסמינר והיינו הכיתה הראשונה שלימדה. אהבנו אותה. הייתה לה גישה טובה אלינו ואני אישית מאד הערכתי אותה.
השיעור הסתיים והתלמידים חשו החוצה.
ניגשתי למחנכת ואמרתי לה בשקט... "באתי לדבר איתך על השיר ההוא".
"לא. אתה לא תלשין על הכותב, כי אני לא רוצה לשמוע הלשנות".
"טוף. אם אגיד לך שזה אני ואת תראי בזה הלשנה... אז אקבל זאת".
"אתה???? אתה זה שכתבת או שאתה מנסה לחפות על מישהו אחר"?
"זה אני".
"טוב. אני מאד מעריכה את האומץ שלך. אלך לדבר עם המנהל. ארכך אותו. אתה תיכנס אחרי שאשוחח עמו. חכה לי בחוץ".
חיכיתי.
הזמן התארך והמורה לא יצאה. איני יכול להישבע שהיא אכן התעכבה אצלו זמן כה רב, או שמא אני הייתי זה שחש כך בגלל המתח.
לבסוף היא יצאה וניגשה אלי.
"יש לך מזל גדול משה. הלילה נולדה למנחם נכדה. הוא הזמין אותנו להרמת כוסית. הוא בהיי. לאחר שכל המורים יצאו, דיברתי איתו עליך. הוא היה מוקסם מזה שהודית. דאגתי לרכך אותו, אבל הוא ממילא רך כחמאה. אל תחשוש".
נכנסתי לחדר המנהל. הוא היה ישוב מאחורי שולחנו וחיכה לי.
אמרתי לו: "בוקר טוב מנחם. אני מבין שמגיע לך מזל טוב. אבל באתי בגלל נושא אחר".
"כן כן משה. שב לך. תודה על הברכה. אני יודע למה באת. אבל אני חייב להגיד לך, שלמרות הכל, אני גאה בך. מעולם לא עלה על דעתי שכיתה שלמה תיתן לך גיבוי. במיוחד לך. אם אתה הגעת למצב כזה, אני חייב להסיר את הכובע בפניך, כי למרות הכל, היה לך כאן הישג חשוב".
"אני מאד מצטער שזה היה הרקע ל'בחינה' הזו. נכנסה בי רוח שטות וכתבתי את השיר הלא ראוי הזה. אבל רציתי למחוק אותו לפני הצלצול. ותאמין לי או לא? בני כיתתי בקשו שאשאיר את השיר והבטיחו שלא יגלו מי כתב אותו. לי היה חשוב לבדוק האם יעמדו בכך, והייתי מוכן לקחת על עצמי את הסיכון".
"אבל אתה יודע כעת שמגיע לך עונש".
"כן. בוודאי".
"ארשה לך לבחור לעצמך את העונש. האם זה הוגן מבחינתך"?
"ממש ממש לא! שהרי אם ארחם על עצמי, אתה תגיד בלבך שניצלתי הזדמנות. ואם אבחר לעצמי עונש כבד, הרי שתהיה לי סיבה לאכול את הלב על שיכולתי לקבל עונש קל יותר, ואני זה שהמטתי זאת על עצמי. זה לא מסתדר לי".
מנחם שקל את דבריי וחשב רגע ארוך. לבסוף אמר:
"יש לי רעיון. כשכל הכיתה תצא לטיול האופניים שהם כל כך מייחלים לו, אתה תשב לך בבית ותחשוב על מה שעשית. כך תבין תוך תחושת כאב הלב, שעל מעשה כזה נענשים".
לרגע נשכתי את לשוני, כדי שלא אתפרץ בצחוק היסטרי. קמתי, ויצאתי מן החדר במבט אבל וראש חפוי - כנדרש מנער שנענש קשה. קשה מדי אפילו.
כשיצאתי מן החדר, כל בני כיתתי חיכו לי במסדרון.
"נו? מה היה? ספר.. ספר.. אנחנו במתח".
"מתח? איזה כיף לכם. אתם תצאו לטיול. רק אני אוכל אותה. מתח ירד עליכם..."
"נו! בחייך!!!! ספר כבר.. מה הוא 'נתן' לך?"
"לא תאמינו! לא אצא לטיול האופניים! זה יהיה העונש שלי"! כן כן.. באותו רגע יכולתי כבר לתפוס את בטני ולהתגלגל מצחוק.
"חתיכת חרא שכמוך! אתה הרי לא היית יוצא גם כך. אתה הלוא היחיד בכיתה שלא יודע לרכב על אופניים"!!!
"נכון. אבל מנחם לא יודע את זה".
