פוסטים


	נחיתת צפרדע תחשבו על בניין שצורתו מסגרת רחבה. צידה הפנימי של המסגרת מהווה מסדרון רחב והיקפה החיצוני מהווה שורה של חדרים הבנויים כאמור מסביב. החלל הפנימי והריק של המסגרת מוקף בחלונות זכוכית ענקיים, שתוחמים את המסדרון, והם ניבטים למדשאה שנמצאת מתחת לבניין.. איני זוכר כעת את סדר החדרים במדויק, אבל מה שברור זה שחלק מהחדרים אינם גדולים, והקיר החיצוני שלהם אינו קיר ישר אלא 2 קירות המתחברים זה לזה בזווית של 45 מעלות. מכאן אפשר להבין, שלחדר יש בעצם 5 קירות, ובאחד מהקירות החיצוניים ניצב חלון גיליוטינה כמעט לכל אורכו. כל החלונות מסתכלים לכיוון אחד כמובן. כאשר מרימים את הכנף התחתונה של החלון, הכנף העליונה יורדת כנגדה בערת כבל פלדה, והחלל שביניהן נותר מכוסה ואטום. אנו מקבלים אם כך שני פתחי איוורור לחדר, מלמטה ומלמעלה. לאור התיאור הזה, אפשר להבין, שאדם יכול לצאת מבעד לפתח התחתון, ואז הוא יכול לעמוד על מפרץ רצפת בטון שהיא המשך חיצוני של רצפת החדר, והיא שומרת על המסגרת המרובעת של המבנה, למרות שהקירות יוצרים קו משונן לאותה חזית. היות שגם הגג הוא מרובע, הרי שהקירות המשוננים נותרים בין 2 מסגרות מרובעות ולכן הדימוי של המבנה נותר בעצם ישר ולא משונן. כאשר עומדים על המפרץ המשולש, אפשר להעביר בזהירות רגל אל משולש החדר הצמוד, כשהידיים אוחזות בפינת הקירות שמצופים אבן שיש טבעית. בזהירות רבה עוד יותר, אפשר להעביר גם את הרגל השנייה, ואז, אתה מוצא את עצמך עומד על מפרצו של החדר הסמוך לחדרך. במידה שגם החלון שם פתוח, אתה יכול להפתיע את היושב בחדר ולהופיע לפתע בתוך חדרו, מבלי שיבין מהיכן צצת. כל זה טוב ויפה, רק שצריך לזכור כי המבנה כולו בנוי על עמודים והוא ניצב בגובה של כ-3,5 מטרים מעל פני האדמה. עד כאן ה"מבוא". ביום קיצי אחד, תכננתי את הקטע: שמתי את חפציי בחדר אחד, ודאגתי שהחלון של החדר הסמוך לחדרי (חדר בו נמצאה חברתי), יישאר פתוח. יצאתי לאכול, וכשחזרתי החושך כיסה את ארצנו. נכנסתי לחדרי החשוך (והרי לא הדלקתי בו אור, כי כאשר יצאתי עדיין היה אור יום), וניגשתי לחלון. במהלך דרכי, הבחנתי בזוג שניצל את החדר הריק ואת החשיכה והתגפף לו שם בנחת... התנצלתי על ההפרעה, ויצאתי חרש דרך החלון הפתוח, מבלי שאתעכב ואסביר את תכניותיי.. הבחור, שלא הבין את כוונותיי ולא ידע שניתן לעבור מחדר לחדר, נחרד לשלומי, והציץ מבעד לחלון, כדי לראות מה יהיה הצעד הלא שפוי הבא שלי. באותו רגע, העברתי כבר רגל אחת למפרץ החדר השני, וידיי היוו בעצם את נקודת המשען הכמעט יחידה שלי לשמירה על שיווי המשקל. ואז, כשהתחלתי להרים גם את רגלי השנייה.... חברי נחרד וחשש לחיי. הוא זעק "משה!!!", ואני, שלא צפיתי לזה, התחלחלתי. בגופי עבר רעד עז, שבגינו איבדתי את שיווי משקלי... כן. עם פניי לשמיים, התחלתי לצנוח. זכור לי שראיתי את העננים, ובראשי התגלגלה תמונה, בה אני שוכב כשכל גופי עוטה גבס בבי"ח, וחברתי יושבת בוכייה לצידי ושואלת "האם היה כדאי"? אבל אז, בדיוק אז, התחילו להתגלגל בראשי מחשבות ריאליות יותר: 1. לאן אני עומד ליפול? למדרכת גרנוליט נוקשה? או שמא למפרץ מגונן במדרכה? (כן. היו במדרכה מרובעים מגוננים ובכל ריבוע היו צמחים אחרים). 2. ואם אפול למשטח מגונן, לאיזה סוג של צמחיה אפול? לאלוי רך ועתיר מיץ? (עדיף), או לצמח קוצני ורעיל (חלבלוב שרוע)? אווו. את זה ממש לא ידעתי. לא בדקתי את השטח קודם לכן... 3. רגעעעעעעעעעעעעעעעע איך אני אפול? על הגב? אסור! אם אפול כך, הסיכויים שלי לשרוד יהיו אפסיים. אז איך נופלים? אהה. נזכרתי. נזכרתי בשיעורי הגדנ"ע, כשלמדנו ליפול "צפרדע" בעת שקפצנו לברזנט, אחז בי פחד גבהים וסירבתי בכל מאודי לקפוץ... מזל גדול היה לי, ומדריך הגדנ"ע שלנו היה עקשן ממני... התווכחנו, אבל בסוף הוא שכנע אותי לקפוץ, וזה אפילו היה כיף. עד כדי כך כיף, שביקשתי אפילו לקפוץ שוב!!! טוב. נו. באשר אבדנו אבדנו. אשנה פוזה לנחיתת צפרדע. הלוואי שאוכל להסביר איך, אבל עובדה: התהפכתי באוויר, ואז ראיתי את האדמה טסה לעברי במהירות שלא ניתנת כלל לתיאור. הספקתי לנעול ידיים, ו.. בום. נבלמתי על רבוע של אדמה מגוננת. נפלתי על סוג של צמח משתרע וקוצני במיוחד... חשתי את ראשי ניתז כלפי מטה בשל הבלימה המיידית. ניסיתי להתייצב ולהסתכל כלפי מעלה. חברי, שעמד עדיין בחלון, שאל אם אוכל לקום ולהגיע בכוחות עצמי לחדר, או שאחכה כדי שירד ויוכל להגיש לי עזרה. השבתי שאנסה לקום. ניסיתי לקום ובאיטיות רבה גם הצלחתי. קמתי וצעדתי למדרגות. אט אט טיפסתי במדרגות והגעתי בסופו של דבר לחדר, שהיה כבר מואר. ולא. לא חשתי בשום כאב. כלום!!! חברתו של הבחור בקשה לראות את ידיי וישר זעקה: "יוו.. כמה קוציםםםםםם"! ממש באותו רגע, חשתי את הכאב העז שעשרות רבות של קוצים יכולים להעניק... "למה הזכרת זאת"? שאלתי אותה מתוך ייאוש.. היא הוציאה מתיקה פינצטה, ושלפה מידיי קוץ אחר קוץ. היא גם השאירה את הפינצטה אצלי, כדי שאוכל בזמני הפנוי לעקור גם את שברי הקוצים שעדיין נותרו בידיי וברגליי. טוב נו. זה היה בקיץ והלכתי עם סנדלים... לשמחתי הרבה, הנזק שנגרם לי מנפילה זו היה "רק" הכאב של הקוצים, קצת כאב בצואר שנמשך כשבועיים, וצליעה קלה שחלפה לאחר מספר ימים בודדים. כבר באותו ערב יצאתי לבילוי עם חברתי, שלא ידעה דבר ושמץ דבר על התעלול שביצעתי. היא הבחינה בצליעה שלי ושאלה לסיבתה. השבתי שמעדתי ועיקמתי רגל. נו. מה כבר יכולתי להגיד לה? שאספר לה כיצד הפכתי לצנחן שלא מרצון? והשאלה הנשאלת היא: אני מכיר את עצמי היטב ואני גם מודע לקצב החשיבה שלי. קצב כזה של חשיבה - כפי שתואר כאן לעיל, אינו אופייני לי כלל ועיקר, אבל עובדה: בזמן מצוקה זה קורה. לא אוכל להסביר כיצד. אבל זו עובדה!