כשהיא התחילה לדבר, תמיד שלחו אותי מהחדר. בשפה זרה, שאני לא אמורה להבין, אמרה אמא לאבא: "שהילדה תלך לחדר שלה, זה לא טוב בשבילה לשמוע את הסיפורים האלה." איזה שטות היא אמרה, הרי אני לא אמורה להבין את השפה של הסיפורים. הם רק לא ידעו שאני כבר קצת מבינה את השפה האחרת הזו, שמדברים בה כדי שלא אבין.
הייתי נשארת צמודה לדלת הסגורה וקולטת מילים ובונה משפטים מהסיפורים שהיא בשפה הזו שלהם. לא הבנתי את כל המילים, אז למילים שהבנתי חברתי מילים בעברית שנראו טובות בעיני. הסיפורים שיצאו לי אולי לא היו בדיוק הסיפורים שהיא סיפרה, אבל את הסיפורים שלה קשה לספר, אפשר רק לחלום.
פעם שמעתי אותה מספרת על קרום של לחם שמצאה בבוץ והוא היה שחור כולו, והיא בלעה אותו בבולמוס שכבר שכחה שקיים כזה. הלידה שהבינה לחם ושחור וטעים, צרפה מילים שהכירה והגישה לה שם בלאגר (מה זה לאגר? בטח כמו גן ילדים) לחם שחור מרוח בשוקולד למריחה, שוקולד "השחר"אם אינני טועה, או ששוקולד "השחר" הוא זה שמרחתי על הכריכים של ילדי.
אחר כך, כשכבר ידעתי לדבר קצת בשפה שלה, והיא ידעה קצת לדבר בשפה שלי, הרכבנו לנו שפה מיוחדת, אבל בה אי אפשר היה לספר סיפורים משם. היו רק כמה שפות בשביל הסיפורים האלה, ישנה רשימה וצריך לסמן וי ברבוע המתאים. היא אף פעם לא סימנה וי. מישהו אמר לה שזה סימן של ניצחון. כמו מבתשבץ, שתי אותיות - הגדר ניצחון. היא תמיד סימנה איקס. את הנתונים בטפסים של משרד הפנים, היא סימנה באיקס את כל האנשים שהיו משם, היא גם סימנה באיקס את התרופות שקבלה מקופת חולים. רק את החלומות היא לא הצליחה לשים בתוך ריבוע ולסמן איקס.
אני ראיתי את החלומות באים והולכים ומניחים על פניה בלילה מסכה מעוותת ובבוקר לוקחים אותה ומשאירים את הפנים של יום. ואולי אני מתבלבלת, בלילה היו מסירים את המסכה ולפני עלות השחר שבים ומניחים אותה, שיהיו מוכנים הפנים של יום, שלא יבהילו את הנכדה שישנה במיטה הסמוכה.
אני לא אהבתי את הפנים של הלילה. הייתי עוצמת את העיניים חזק חזק, וגיליתי דבר נפלא. כשעוצמים את העינים בכח, ככה שכל הפנים מתקמטים, במקום החושך מגיע מין אור לבן. כל כך לבן שלא רואים דבר. בחושך רואים דברים (בצבא למדו אותנו, כשנכנסים לחדר חשוך, חכו כמה דקות ותתרגלו לחושך),האור הזה שמאחרי החושך הוא כל כך ריק שזה נפלא להיות בו.
אלוהים ברא את האור להבדיל בין האור ובין החושך "ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". הוא לא ברא את השחור והוא לא ברא את האור הזה מאחרי השחור, האור של הלא כלום, אני המצאתי אותו. אלוהים לא מכיר אותו, כי אלוהים כבר מזמן אינו כל יכול. תשאלו אותה, היא ראתה אותו מתאמץ לעשות דברים. הוא ניסה, היא סיפרה לי, באמת ניסה. הוא ניסה לעשות נסים, אבל הוא בזבז את כל הנסים בתנ"ך. הם נגמרו לו איפה שהוא בספר יחזקאל, שם נשארו תקועים גם המלאכים. הוא עשה פעם כל כך הרבה נסים שעם הזמן הם כבר לא אפקטיביים, כל קוסם מתחיל יודע לעשות אותם. גם היא למדה לעשות ניסים, היו לה כמעט אלך ושמונה מאות נסים, אחד לכל יום שם. אבל כמו בתרופות, גם לנסים יש תופעות לואי - אלו הם החלומות.
בלילה, כשאני הסתגרתי בתוך הריק של האור שלי, יצאו החלומות מתוך המחילות האפלות שלה. לחלומות האלו הייתה שפה חדשה שלא הבנתי. הם לא היו בשפה המחיוחדת שלנו וגם לא בשפה הזו שהם דברו בה כדי שאני לא אבין. היו שם מילים מוזרות, שאפילו היום אינני מצליחה לחזור עליהן, הן נשמעו כמו מכונת יריה.
היו גם החלומות של אלוהים. ניסיתי לצלם אותם, אבל הבזק הפלש תמיד מחק אותם ונשאר רק רשום מטושטש של פנים, כמו רישום פניו של ישו על התכריכים בכנסיה. אולי אני צריכה להציג אותם וגם הם ישמשו מוקד של עליה לרגל, אני לא אגבה דמי כניסה. צריך רק לשמור על הסדר, לא לדחוף יהיה מקום לכולם...
הכי הרבה אהבתי ללכת אתה לים. שתי פרוסות לחם שחור אחיד, חביתה ועגבניה. בכריך הזה היא תמיד הוסיפה גם את הלחם משם. היה לה המון לחם משם. חמש שנים היא אספה אותו. כשהיא מתה נשאר עוד המון לחם משם ואני עדיין מוסיפה אותו ללחם שלי.
נחזור לים, בים לא היה את השם כי שם לא היה לה ים. שם בלילה בשנתה היא הייתה הולכת אל הנהר ומשליכה עצמה לתוכו עם החלומות של יום. הייתה צפה על הנהר בין עלי שלכת ובין ענפים נסחפים, לפעמים נתפסו רגליה בטין ובסחף. הנהר הזה הוביל רק למטה וקרברוס המתין לה נובח בשלושת ראשיו וחוסף שלוש מלתעות של שיניים חדות. היא הייתה נאחזת בכל כוחותיה בענפים התקועים בגדה ועוצרת את הסחפותה. כך הצליחה להעביר עוד לילה, ובלילה הבא שוב הייתה יורדת אל הנהר להסחף בו, ואני הייתי חולמת את כל החלומות האלה שלה.
רק את הריח לא הצליחה להשאיר במים ההם. הכי קשה היה הריח. כל יום בחיים החדשים שלה היא קירצפה את גופה כדי להוציא את הריח משם. אבל זה אף פעם לא נעלם. זה היהי ריח של ביבים וריח של צואה - תרכיז צואה. אחרי שעומדים בה שעות ארוכות הוא נספג בגוף לתמיד - פרמננטי. היום כבר לא מיצרים דברים לתמיד, היום הכל הוא בר חלוף. היא הקיפה עצמה בצמחים שיספגו את הריח, היא הסתובבה בין ילדים, אבל היום ילדים עברו תהליך מיוחד, הם לא סופגים ריחות משם.
אנחנו מטיילות על החוף ואני מפגינה ידע בומבסטי בשמות העננים. ענני נוצה - צירוס, ענני קומולוס... עננים היא לא יודעת למה אני מתכוונת, קצת מוכרים לה ענני הנימבוס האפורים, אבל היא קראה להם עשן. כן עשן... עשן... עשן... כל היום עשן. הוא צורב בעיניים, יוצר פלומה שחורה בקצה האף. כשהיא נושאת עיניה לעננים, היא מביטה בהם בלי לעפעף ומחכה לצריבה שתגיע רק אז היא נמצאת על קרקע מוכרת, ושלווה יורדת עליה. אני ממשיכה לקרוא בשמות עננים, אני מוכרחה לדבר כדי למלא את החללים שהיא משאירה בשתיקותיה.
הכי גרוע היה כשהיא לא דיברה. הם לא הבינו שהשתיקות יותר גרועות, בשתיקות לא שלחו אותי לחדר שלי. למה הם לא הבינו שילדים מבינים שתיקות יותר מהדיבורים בשפה ההיא. השתיקות האלה אינן שתיקות רגילות, הן מורכבות מאוסף של המון שתיקות, והן אטומות כמו האד שעולה מן הנהר שלה בשעת שחר מוקדמת.
לפעמים הוא משאיר פס דק של אור, אבל כזה שאי אפשר לראות דרכו, זו רק אשליה של אור. כמו האישה שהקוסם מרים ומשאיר לרחף באויר, לא עולה ולא יורדת, עד שיגע בה בשרביט. אבל לי לא היה מקל קסמים שמבקיע דרך שתיקותיה.
המיטות בחדר שלי ושלה עמדו בצורת ריש. בהתחלה שכבנו ראש אל ראש עם זוית ישרה ביניהם, אחר כך הרגליים היו צמודות, ובין הראשים שלנות נמתח היתר. עכשיו אפשר לחשב את החרחק לפי משפט פיטגורס. Cבריבוע שווה A בריבוע פלוס B בריבוע. אני יודעת לחשב את ערכו של היתר בתנאי שיש לי את ערכן של הצלעות. אבל אני לא יודעת למצוא את ערכן כי אני מתקשה למצוא את עצמי וגם אותה אני לא מוצאת.
אמנם יש לי כתובת, אזור 5 טור 12 מספר 13. זו לא ממש כתובת, זה יותר מקום מפגש. היא בדרך כלל באה ראשונה וממתינה לי ישובה על האבן. רגליה משוכלות והיא תמיד לבושה באותה שמלה ירוקה עם הדפס שחור בחזית. כשהיא יושבת קשה לי לזהות את ההדפס. נדמה לי שזה עוגן, או שאני ממציאה את זה בגלל הצורך שלי בו.
בקוקטיות מסוימת השמלה מורמת ומגלה את ברכיה. יש לה רגלים יפות, עור לבן וחלק. לי יש ורידים בולטים בשוקיים. אני מצליחה לעצור בזמן מלשאול איך הצליחה לשמור על רגלים כאלה. ושלא יספרו לי לידות וכאלה, גם לה היו שלוש לידות ולה היה את השם, בלי שמנים ארומטיים ובלי קרם גוף, אבל בינינו גם בלי עוגות קצפת וגבינה 30%.
על זה שטיילה בזמן קינאתי בה. בהרף עין אחד היא עברה מרובד זמן אחד לרובד זמן אחר ובכל פעם היא חיה חיים שלמים שלא היו השם. היא ידעה לערבב את הזמן שלפני השם עם בעל וילדים עם הזמן שאחרי בלי בעל בלי ילדים, אבל עם בן אחד ועם נכדה, ואפילו הצליחה להוסיף שני נינים ואת התערובת הזו היא אהבה.
בפגישה אני גם רוצה לשאול אותה איך מרגישים כשעוברים בין רבדי הזמן השונים, הרי לא הייתה לה חליפת חלל שמאזנת לחצים. רציתי שהיא תלמד אותי איך עושים את זה. אבל בהתחלה הייתי קטנה מדי אחר כך עסוקה ועכשיו כשאני מוצאת זמן לבוא לפגוש אותה היא יושבת בעינים עצומות מתענגת על חומה של השמש. אני לא מצליחה לעורר אותה, אני מטלטלת את כתפיה אבל היא לא מתעוררת. חשבתי לבוא ביום סגרירי כשהשמש מוסתרת או ביום גשום, אבל בימים כאלה היא לא באה. מזג אויר כזה היה לה מספיק שם. לפעמים הייתי מסתתרת מאחרי אחת המצבות, מנסה לתפוס אותה ברגע שתפקח את העינים, אבל מרוב ציפיה העינים שלי נעצמו וכשפקחתי אותן היא כבר לא הייתה.
החלטתי פעם להעניש אותה ולא באתי זמן רב, אבל היא מנוסה יותר ממני בלחכות. זה מלכוד קלאסי, גם הפוך על הפוך לא עובד כאן. וכך נשארנו שתי נשים בשני רבדי זמן. אנחנו גם קוים מקבילים שלעולם לא יפגשו וגם אלכסונים החוצים זה את זה. אני חושבת שאתן את זה לאיזה מתמטיקאי לפתור, אחרי שהצליחו להוכיח את המשפט של פרמה, יתפנו אולי להוכיח את הפראדוקס הזה
יש פעמים שהיא באה לבקר אותי אצלי במטבח. היא מתישבת ולא מפסיקה לדבר. אבל בדרך כלל היא באה בזמנים לא נוחים. בהתחלה הייתי מגרשת אותה, תבואי בפעם אחרת, אמרתי. אין לי זמן עכשיו. היא הייתה מופיעה כשהתחלתי לבשל, איך יכולתי להפסיק באמצע, הבצל ישרף או שהמרק יגלוש. היא הייתה נעלבת והולכת,
לפעמים הייתה עולה אחרי לאוטובוס, אבל מישהו אחר התיישב לידי ואני לא קמתי לעמוד לצדה ולדבק. היא הייתה נעלבת יורדת בתחנה הקרובה.לאחר עלבון צורב כזה תקופה ארוכה לא באה. עכשיו כשהיא מגיעה אני מפסיקה את כל עיסוקי ואיני יושבת איתה. אני אפילו מציעה לה כוס קפה, עם סוכרזית ובלי עוגה, אני זוכרת שיש לה סוכרת.
היא עדיין לובשת את השמלה הירוקה, כעת כשהיא באה אני רואה שבאמת מודפס עוגן על חזית השמלה. עוגן בתוך טבעת של חבל. היא אף פעם לא הטילה עוגן (עקורים קוראים לזה בספרי ההיסטוריה). במקום ממנו היא באה אלי לביקור היא לא זקוקה לעוגן, העוגן היא בשבילי.
היא אוהבת לבוא כשאני עסוקה במטבח, הוא אפילו מתעניינת, שואלת מה אני מבשלת ומנסה להתערב. היא למשל שואלת למה אני לא מבשלת מרק עגבניות עם אורז, ובכל פעם אני שבה ואומרת לה שאני לא אוהבת מרק עגבניות עם או בלי אורז, ואם אחרים אוהבים אז יש להם בעיה. היא מזכירה לי את מרק העגבניות שניכנסתי אליו פעם ואני פורצת בצחוק ומבקשת שתספר לי. "דוֹבְּזֶ'ה (טוב)" היא אומרת, "את אולי תשע או עשר, ככה קטנה" והיא מסמנת בידה גובה דמיוני. "היית מצחיקה, לצאת מתוך הבית שימוש דרך החלון הקטן לבלקון של המטבח. לקפוץ על השולחן. נו, ואני עשיתי זופה של עגבניות שמתי להיות קר על השולחן ואת מהחלון, בומס, את הרגל שלך לתוך הזופה שלי, בּוֹזֶ'ה מוּי (אלוהים שלי)" שתינו צחקנו עד דמעות. אני אוהבת את הסיפורים שלה, את היפים היא מספרת לי. על סוודר אדום שהיה לה, על כסת של חורף שהילדים מתחפרים בה. אני מבקשת שתספר לי כמה יפה הייתה כשהייתה צעירה, ועל הבחורים שחיזרו אחריה. במבט מצועף עם שמץ של חיוך היא מספרת ותמיד בשפה ההיא, זו שהייתה לה כשהייתה צעירה.
פעם שאלה אותי אם אני עדיין שומרת את מחזור התפילות שלה, זה עם הקיפולים בקצות הדפים, שמחזירים לקטעי תפילה שחוזרים על עצמם. אמרתי לה שהמחזור עדין אצלי, אני רק לא יודעת להשתמש בקיפולים, אני מתבלבלת, היא חייכה הנידה בראשה ולא אמרה דבר.
אני יודעת שכוחותיה עוזבים אותה ושכעת הרבה זמן היא לא תבוא, אני מתביישת קצת בהתנהגותי. אני יודעת שאני אשמה, אני כבר כמעט לא הולכת לבקר אותה. אבל הפרדוקס של קיומינו ממשיך להתקיים, ללא גוף היא משאירה לי משקל כבד, שכל האימונים שאני עושה בחדר הכושר לא מכשירים אותי לשאת אותו. אבל כמו סיזיפוס, אני ממשיכה ואמשיך לשאתו עד ששתינו ניפגש באותו רובד של חוסר משקל שבו היא ממתינה לי.
פעם באחד מביקוריה במין צחוק משוחרר סיפרה לי שהרופאים קבעו שהיא סובלת מדמנטיה, "אני מורכה לדבר איתך בשפה שלי", אמרה, "אבל הם לא מבינים אני פשוט גולשת אל הזכרונות. וזה לא נוסטלגיה. תביני נוסטלגיה זה געגועים וגעגועים מכאיבים, הזכרונות לא מכאיבים, הם מצונזרים. אני יכולה להעביר צחוק ויופי ולא בכי וכעס וכאב. הצנזורה מעבירה רק אור ולא חושך."
"אבל" אמרתי, "פעם דיברת על הזוועות, אפילו שלחו אותי מהחדר כשסיפרת."
"את שוב לא מבינה, אפשר לספר בלי להרגיש, אפשר להעביר סיפורים לרובד מחיוחד שנמצא בין... את אומרת שזה פראדוקס, נו טוב אני לא באת כדי לפתור לך פראדוקסים."
השיחה העיקה עלי אז החלטי שמספיק וניסיתי להעביר אותה לאחרים, די, מספיק הייתי איתה. אני ליוויתי אותה אל הדלת ניסיתי להרחיק אותה בנימוס כדי שאוכל לסגור את הדלת מאחרי גבה, אבל היא כמו ילד עקשן נאחזה במשקוף ולא הרפתה. אני פתחתי את אצבעותיה אחת אחת, משחררת יד אחר כך את השניה, ואז בכתפיים שמוטות כמו ילד נזוף היא הלכה, ואני נשארתי לבד עם חצי כוס הקפה שלי שהתקרר ורשימה בלתי גמורה של קניות.
