פתח דבר
המימצא התגלה על-ידי אחד הפועלים בשלב החפירות לקראת תוספת הבניה. כשהגעתי לאתר, הצביע הקבלן על לוח עץ מכוסה בחלקו אדמה שהיה מונח באחת הפינות.
"לא יודע מה זה," אמר האיש וגירד בפדחתו, " פועל מצא אותו קבור באדמה, נראים עליו מן סימנים שכאלה... אולי זה משהו ארכיאולוגי..."
לפני כחצי שנה החלה העבודה בבית שירשתי, בית ישן שעמד בשיממונו מאז מותם של סבי וסבתי. רק עם כניסתה של אישתי להריון נמצאה לי המוטיבציה להתחיל בשיפוצים, בית פרטי מוקף גינה אידאלי עבור משפחה צעירה מתרחבת. צירפנו את המטבח לסלון על-ידי שבירת קיר ההפרדה, בנינו עוד חדר שינה וגם חדר אמבטיה נוסף והבית עבר מודרניזציה מן המסד ועד לטפחות. שכרתי קבלן אשר היה מופקד על בעלי המלאכה אך הקפדתי לבוא מדי יום למקום ולעקוב אחר התקדמות העבודה.
התבוננתי ביתר תשומת לב על החפץ שהקבלן הצביע עליו, לוח עץ בעל צורה בלתי מוגדרת, והבחנתי בסימנים זעירים החרוטים בשורות על העץ. הממצא סיקרן אותי וגם צורת הקרש מצאה חן בעיניי, כך שעטפתי אותו ביריעת ניילון והכנסתיו לבגז' של הפז'ו. בבית טחבתי אותו באחת הפינות ושכחתי ממנו, ורק בעת המעבר לביתנו החדש, עם גמר השיפוצים, נתקלתי בו והראתי אותו לאשתי.
"אפשר לעשות מזה קישוט יפה לקיר הכניסה," החליטה אשתי היצירתית, וכך הגיע הקרש חזרה לכור מחצבתו במשאית שהובילה את כל חפצינו. הוא תפס את מקומו על קיר הכניסה לאחר שאשתי שפשפה אותו קלות בנייר זכוכית ומשכה עליו שכבת לקה שקופה.
במסיבת חנוכת הבית, שעה שכל יתר אורחינו התפעלו מהשיפוצים וההרחבה שעבר הבית הישן, הבחנתי שאסנת, חברתה של אישתי, מאריכה להתבונן בקישוט העץ שבכניסה.
"זה מתאים לכאן, נכון? " שאלתי אותה. היא הנהנה בפיזור דעת ושאלה מהיכן החפץ הזה. סיפרתי לה.
"זה כתב שן של עכבר!" הצהירה אסנת והצביעה על השורות החרוטות על העץ. חשבתי שהיא מתלוצצת ופרצתי בצחוק, אך אסנת הייתה רצינית. סיפרה שעשתה עבודת דוקטורט על משפחת דוליטל – דוקטור ג'ון דוליטל, אבי המשפחה, היה הראשון שהצליח להבין ולדבר בשפות החיות ובניו המשיכו במפעלו ופיענחו אף את כתביהם.
"אני יודעת בוודאות שזהו כתב שן של עכבר אך אינני יכולה לקרוא את הכתוב, במחקר שלי נתקלתי בדוגמאות רבות מכתבי חיות שונות וכבר אינני זוכרת הרבה, אבל אוכל למצוא את החומר הרלוונטי לכתב העכברים ובעזרתו אצליח לקרוא את החריטה שעל הקרש.
אתמול ביקרה אסנת שוב אצלנו והביאה איתה כרך עבה כרס בכריכת עור ישנה שעליה התנוססו המילים "פיענוח כתב החיות" מאת אנדריו ופיליפ דוליטל. ישבנו שלושתינו מרותקים מול לוח העץ ובעזרת הספר הצלחנו תוך זמן לא ארוך לקרוא את כתב השן שעליו.
אני מביא כאן את הדברים כלשונם.
יום א'
היום פגשתי את העכברה של חיי! מהרגע שראיתי אותה במחילת הכיתה לא יכולתי להתיק את מבטי ממנה, כזו מקסימונת, לבנבנה ועגלגלה, זוג עיני חרוזים לה החודרות חדרי לב, אוזניה הקטנות מרופדות משי ורדרד וזנבה הדקיק מסתלסל לו בגנדרנות שובבה... תאווה לעיניים.
רק מה, אני לא היחידי שנדלק עליה, מיד הבחנתי שכל עכברי הכיתה הזכרים בולעים אותה בעיניהם. בייחוד לא אהבתי את המבטים ששלח לעברה שוויצי, זה העכבר הגדול ביותר בכיתה, בריון שחור פרווה בעל כתם לבן על ראשו. הוא לא הסתפק רק בלהתבונן בנסיכה – זהו שמה והוא הולם אותה כמו כפפה – כפי שעשו כל היתר, הוא התקרב אליה ורחרח אותה בלי בושה, אפו הגדול רטט ושפמו דגדג אותה באחוריה. אני רתחתי מזעם בשל חוצפתו והתעצבתי לראות שהנסיכה מצחקקת.
הייתי כל כך שקוע במחשבות שלא קלטתי אף מילה מדבריו של המורה חכמוני הזקן עד שמרט את אוזני בשיניו וצווח בכל גרונו: "דווקא אתה, ששכלת כל כך הרבה מאחייך, לא מקשיב בכלל!!! מה נושא השיעור אדוני הצעיר?"
"כיצד להישמר מידי האדם והחתול", חזרתי על הדברים שהיו חרוטים על לוח מחילת הכיתה.
"אז תתחיל להקשיב, קטינא, אולי זה יעזור לך לשרוד עד יום הולדתך הבא!" פלט חכמוני בכעס ומשקפיו חסרי המסגרת ריקדו על חוטמו.
כל עכברי הכיתה פרצו בצחוק רועם ואני נכלמתי והתעצבתי, זכר אחיי המתים – טרף לחתולים או לרעל עכברים – עודנו טרי בזכרוני.
יום ב'
היום חזרתי מבית הספר עם פרווה מרובבת בבוץ אבל מאושר. השתדלתי לא להיתקל באמי,
ידעתי שאני אראה את נחת שיניה אם תראה כיצד אני נראה, רק שלשום ליקקה ביסודיות את פרוותי לקראת תחילת הלימודים בתיכון וכבר ביום השני אני מכוסה כולי בבוץ. התגנבתי לפינתי והתחלתי לחרוט על קרש את קורות היום הזה, התחלתי בזה כבר אמש, ביום שהתאהבתי.
בבוקר התעכבתי יתר על המידה בסירוק שפמי, ניסיתי לעצבו בצורה מתוחכמת בניסיון לשוות לפניי מראה בוגר יותר. לא שמתי לב שכבר מאוחר, חששתי לאחר ולכן בחרתי במחילת קיצור לבית הספר למרות שידעתי שהיא מלאת מהמורות. רצתי וכמעט ונתקלתי בגבה של הנסיכה, היא עמדה כנטועה במקומה והתייפחה. ליבי ניתר בקרבי למראָה ונכמר מבכייה. ניסיתי לברר את סיבת הבכי.
"תִראה בעצמך," אמרה והצביעה על שלולית מי רפש שהשתרעה לפניה באורך כשלושה עכברים בוגרים ותפסה את כל רוחבה של המחילה בין שני קירותיה," אין שום אפשרות לעבור מבלי להיכנס לשלולית, איך אני אופיע בבית הספר כולי מטונפת ומסריחה, איך..." והיא שבה להתייפח מרה.
"די, אל תבכי," אמרתי ברוך מלטף אותה במבטי, "אני אעביר אותך לצד השני, רק תעלי על גבי ותחזיקי חזק בצווארי." היא עלתה עלי, כרכה כפותיה סביב צווארי ואני נכנסתי לשלולית וספק דידיתי ספק שחיתי לצד השני, השתדלתי להחזיק את ראשי גבוה ככל האפשר מעל המים לבל תרטיב נסיכתי את כפותיה. יצאתי מן השלולית רועד ונרגש והנסיכה קפצה מגבי לקרקע, נזהרה לא לגעת בפרוותי הרטובה המכוסה רפש.
"אתה מתוק אמיתי," אמרה בעינים בורקות והתקרבה אלי, חשתי שהיא התכוונה להצמיד את אפה לשלי לאות נשיקה אך נרתעה ואני מבין אותה, גם אני יכולתי להריח את הצחנה שנדפה מגופי. היא התרחקה קצת וחזרה שוב על מילותיה, "מתוק אמיתי, באמת!"
כל היום ריחפתי, המילים "מתוק אמיתי" ליוו אותי לאורך יום הלימודים כולו ורק העמדתי פנים כמקשיב כדי לא לחוש שוב את שיני המורה. לא ממש היה איכפת לי מקיתונות הבוז שהרעיפו עלי עכברי הכיתה בשל הופעתי והסירחון שנדפתי, המילים "מתוק אמיתי" חיזקו אותי. גם כעת, כשאני חורט דברים אלה על הלוח, עורי נעשה חידודין חידודין לזיכרון קולה העדין של נסיכתי מבטא את השמשפט "אתה מתוק אמיתי".
הדבר היחידי שמעיב על שמחתי זה שבתום הלימודים קיוויתי שהיא תצטרף אלי ונלך יחד לעבר מחילותינו המשפחתיות, הייתי מוכן ומזומן להיכנס שוב לאותה שלולית כשהנסיכה על גבי, חיכיתי לה שתצא ממחילת הכיתה אבל היא התעכבה, ראיתי אותה בחברתם הרועשת של המקובלים, ביניהם בלט בצווחותיו שוויצי המגעיל ששוב נצמד אליה.
יום ג'
שוויצי הזה מוציא אותי מדעתי! מה לא עושה כדי להרשים את הנסיכה?! רק משטתה – אם תשאלו לדעתי, מילא שמקפץ, נעמד על כפותיו הקדמיות או על ראשו, מנסה לטפס על הקירות – אבל להתגרות בבנדיט? איזו חוכמה זו? לא שאיכפת לי כהוא זה אם בנדיט יטרוף אותו, אבל הוא מעמיד בסכנה את כולנו, את כל קהילת העכברים המתגוררים מתחת לביתו של בנדיט. בעצם זה לא ממש ביתו של בנדיט, יש שם מספר אנשים שגרים באותו בית ובנדיט הוא חיית המחמד שלהם, תהרגו אותי אם אני מבין מדוע הם צריכים אותו, הוא רחוק מלהיות מחמד, הוא רוצח בדם קר אשר כבר חיסל רבים מאיתנו, ביניהם מספר גדול מאחיי ואחיותי. אז האידיוט הזה – אני מתכוון לשוויצי – התרברב בפני כולם שהתגנב למטבח של האנשים ומרט שיערות מזנבו של בנדיט בשעה שזה ישן. הוא אף הציג הוכחות, הראה לכולם קבוצת שיערות חתול שהיו מונחות בכפו. אני חשבתי שאולי מצא אותם וסתם מתרברב עד ששמעתי את צעקותיו של בנדיט מהדהדות בין כותלי המחילות, "חכה ,חכה, עוד אתפוס אותך גיבור גדול!"
נו באמת, זה מה שחסר לנו עכשיו, בתקופה של שביתת נשק, להסית שוב את בנדיט נגדנו!
ומה שמאכזב אותי זה לראות כיצד הנסיכה התרשמה ממעשה חסר אחריות זה, איך הביטה ב"גיבור" בעיניים מעריצות...
יום ד'
היום הנסיכה שאלה אותי מדוע עיניי עצובות. הרהבתי עוז וסיפרתי לה שכואב לי לראות אותה מתרשמת מטיפוס חסר בינה, ילדותי ורברבן כמו שוויצי.
"קטינא, לא יפה לקנא," אמרה בטון של נזיפה ודקרה אותי קלות בשפמה. עניתי שאני לא מקנא אלא רותח מזעם ששוויצי מעמיד את כל הציבור שלנו בסכנה כשמתגרה בברדיט, ומצער אותי לראות שהיא לא מבינה זאת.
"תמשיך להיות העכברון הקטן, הנחמד והטוב, אני מחבבת אותך בשל טוב ליבך," אמרה לי ושוב דקרה אותי בשפמה .נו, באמת, תודה רבה שהיא מחבבת אותי.
"אני לא קטן, אני בגילו של שוויצי," זרקתי לה והתרחקתי ממנה, הדמעות עמדו לי בגרון וחסר לי שתראה אותי בוכה.
יום ה'
זה כבר השיא! האידיוט הזה התגרה שוב בבנדיט, הפעם התרברב שכיסה אותו ביריעה שלמה של קורי עכביש שעה שישן ולפני שנס מהמקום מרט שוב משיערות זנבו. אחר- כך שמענו במשך שעות את יללותיו הזועמות של בנדיט, הוא צעק שיודע את זהותו של המתעלל ושהנקמה שלו בוא תבוא ותהיה בלתי צפויה וכואבת. הפעם עכברי הכיתה היו פחות נלהבים מתעלולו של שוויצי וגם הנסיכה נהייתה לבנה מן הרגיל. זרקתי לה מבט רב משמעות אך לא אמרתי דבר. היא התחמקה ממבטי.
יום ו'
מתח באוויר, כולם שומרים את צעדיהם וממעטים לשוחח או מדברים בלחש. המורה חכמוני,
שלא מודע למעלליו של שוויצי, הזהיר אותנו, "בנדיט מאיים שוב על הציבור שלנו, יש לו חשבון עם אחד מאיתנו אבל כולנו בסכנה, הישמרו לנפשותיכם".
ראיתי מבטי תוכחה מופנים לעברו של שוויצי, אך איש (כלומר עכבר) לא צייץ.
יום שבת אחר- הצהריים
ישנתי כששמעתי את זעקות השבר. קפצתי ממקומי בבהלה וחטפתי חבטה בראשי מתקרת המחילה. אמי הופיעה מבוהלת, אספה את כולנו סביבה וסיפרה על האסון:
"בנדיט חפר תעלה בחצר, חדר לתחומנו, הרג שמונה עכברים עוברי אורך וחטף את הנסיכה הלבנה שהייתה בדרכה לפגישת אוהבים – כך מרננים השכנים. היא לומדת איתך באותה מחילת כיתה, נכון קטינא?"
הנהנתי, לא הייתי מסוגל להוציא הגה, ליבי פרפר בפראות ושיניי נקשו. התאבנתי במקומי ללא יכולת לחשוב או להזיז איבר. באותו רגע ממש נשמע קולו הרועם של בנדיט מהדהד במחילות, שמעו אותו כל שוכני העולם שמתחת לפני הקרקע:
"שוויצי, לקחתי בשבי את החברה הלבנה שלך! אני מוכן לשחרר אותה תמורתך, נראה אותך גיבור עכשיו, בוא תתיצב בפנַי כמו גבר, כשאני ער! אני והנסיכה נמתין לך במטבח עד שהאורלוגין שבסלון של האנשים יכה שישה צלצולים. אם לא תגיע עד אז, אני יודע בדיוק מה אֹכַל לארוחת הערב."
לרגע השתרר שקט ואז נשמע קול צייצני מבוהל, "אָיייי, אָיייי, תעזוב אותי מפלצת!" ובכי קורע לב בעקבותיו שעורר אותי מקפאוני. זינקתי על רגליי ופתחתי בריצה מטורפת. הספקתי לשמוע את קולה המתחנן של אמי הקורא לי לחזור.
ואמנם חזרתי כעבור זמן קצר כדי להתכונן למבצע אך גם על מנת לחרוט שורות אלה, אולי
האחרונות שאחרוט בימי חיי, אני רוצה להשאיר תיעוד עבור משפחתי במקרה שלא אחזור.
מיד לאחר ששמעתי את הודעתו של בנדיט ואת בכייה של הנסיכה רצתי אל המחילה המשפחתית של שוויצי, פרצתי פנימה הודף מדרכי עכברי משפחתו ומצאתי אותו מצונף על יצועו. תפסתי בצווארו וצווחתי:
"אתה מסתתר בחורך שעה שהחברה שלך נפלה קורבן למעלליך?! נראה אותך גיבור עכשיו, צא, הִלחם ושחרר אותה מציפורניו של בנדיט!"
וכך ענה לי שוויצי:
"מה, נפלתי על הראש שאמסור עצמי לציפורניו של בנדיט בשביל נקבה? מה, חסר נקבות במחילותינו?"
ראיתי אדום בעיניים. הלמתי בו בראשי בכל כוחי וצווחתי באוזניו מה דעתי עליו. הוא היה המום ולא הגיב. הסתובבתי ויצאתי בריצה.
אז זהו, אני יוצא לנסות לחלץ את אהובת ליבי ושאלוהי העכברים יהיה בעזרי.
אלה היו המילים האחרונות על הלוח. השתררה דממה בחדר. הבטתי בשתי הנשים וראיתי שעיניהן דומעות.
"מסכן קטינא," נאנחה אישתי. ניסיתי לעודדה.
"זה לא אומר כלום, אולי הוא הצליח במשימתו ופשוט לא המשיך לחרוט, תראי, אין כבר מקום על הלוח," אמרתי והצבעתי על חלקו התחתון.
אשתי חייכה אלי מבין הדמעות. "אולי הוא שחרר את הנסיכה והם חיו באושר והעמידו יחד הרבה ולדות," אמרה.
"יכול להיות... אך יכול גם להיות שאחרי כל מה שקטינא עשה למענה, היא חזרה לזרועות שוויצי," אמרתי בהיזכרי בסיומו של הסרט אסקימו לימון, סרט שאהבתי בנעוריי.
"ואני מקווה שאם הצליח ונשאר בחיים, הוא קיבל שכל ושכח מהנסיכה ההיא, מצא לעצמו אהבה הדדית ובגלל זה לא המשיך לחרוט," סיכמה אסנת את מסכת ההשערות.
