החזרת החזרות - החזרה ראשונה.

"הבאתי שולחן להחזרה."

"אין בעיה. תן לי אותו בבקשה." רמקול התעורר לחיים: "משה! משה! גש בבקשה לקופה הראשית".

תמיד חשבתי, למה חייבים להודיע ברמקול שמישהו יבוא, הרי זה תמיד אותו בן אדם. מה בעיה לתת לאיש ביפר ושמהקופה הראשית ילחצו בשקט על כפתור קטן שישלח אותות אלחוט ובשקט יזמן את משה. האם כל החנות חייבת לדעת שמשה חייב להגיע לקופה הראשית? האם ההודעה לא מיועדת לאוזני משה בלבד?

בכל מקרה, בדרך כלל אחרי חמש דקות שכולם הספיקו לגשת לקופה הראשית לברר מה קרה, כלומר כולם חוץ ממשה, הקופאית הראשית (שלא תתבלבלו ולא תקראו לה מוכרת, כי היא לבטח תפגע) מתחילה לשאול אצל כל מי שעובר לא הרחק מהקופה אם לא ראו את משה. בדרך כלל מתברר שזה דווקא לקוח מזדמן שראה את משה ודיווח לה על הימצאותו במחסן. את הנקודה הזו אף פעם לא הבנתי – מה, בחנות אין עוד חדרים חוץ ממחסן? פשוט תמיד, כאשר היו מגלים מקום היחבאו של משה, לגמרי תמיד זה היה במחסן. פעם חשבתי ללכת לשם ולבדוק אם אין במחסן מקום שמסומן בשלט מוסתר מעיני הכל 'מחבוא של משה למקרים של קריאה לקופה הראשית'.

כך או אחרת, אחרי שבע-עשרה דקות מגיע משה. זאת, כמובן, לאחר שהקופאית הראשית (כאמור לא להתבלבל – הקופאית הראשית ולא סתם מוכרת), מבקשת מהשומר שיחליף אותה ובריצה קלה של לא יותר משלושה קילומטר לשעה היא 'עפה לרגע' להביא את משה. כאשר הוא מגיע, רואים עליו שהפריעו לו בדברים חשובים ביותר – פרצופו זעוף והדבר הראשון שהוא אומר: "נו, מה רצית?" כמובן שבדרך מהמחסן, בו הקופאית הראשית מצאה אותו, עד למקום עבודתה הם לא החליפו אף מילה כי בהליכה מהירה שהם הפגינו – בערך ארבעה קילומטר לשעה – קשה מאוד לדבר.

הקופאית הראשית (אני כל הזמן חייב לזכור שזאת הקופאית הראשית ולא סתם מוכרת, אחרת היא עוד יכולה להפגע ממחשבותיי) עונה בשלווה גמורה שמאוד מפתיעה אחרי ריצתה המאומצת: "האדון רוצה להחזיר שולחן. תבדוק אותו ותחזיר למחסן."

משה מרים את עיניו אל הגברת – הקופאית הראשית – ושואל, "מה פתאום?"

אני מעביר את מבטי המופתע אל המוכרת (או באמת! כמה שפחדתי שזה יקרה. שאני אטעה. לא מוכרת, אלא הקופאית הראשית!) ורואה אותה מסתכלת עליי בעצב מסוים. בטח שמעה על מה חשבתי. בראשי צעקתי לה שלוש פעמים 'סליחה' עד שהיא הפנתה את מבטה אל משה ואמרה, "כי כך הוא רוצה."

"כן, אבל למה?" הפעם משה הסתכל עליי.

העפתי אליו את מבטי התמים, "אני רוצה להחזיר. האם זה לא מספיק?"

"כן, אבל למה אתה רוצה להחזיר?"

"מה זה משנה?"

"לא, זה לא משנה. פשוט אני רוצה לדעת האם זה בגלל איזה קלקול או משהו?"

"לא, שום קלקול. השולחן מצוין."

"אז אולי הוא לא מתאים לך או שאתה רוצה להחליף צבע? רק שאין צבע אחר. אז מה בעצם?"

"כלום. ממש כלום. השולחן מצוין והוא מוצא חן בעיני. גם הצבע. ולא איכפת לי שיהיה לי שולחן כזה בבית."

"אז למה אתה רוצה להחזיר אותו?"

"כי בא לי." הפעם שניהם הביטו עלי בחוסר הבנה. "תראו, זו בדיוק הבעיה – השולחן הזה בסדר גמור וזה מפריע לי."

שתי דקות כולם עמדו בשתיקה לומדים אחד את השני, כלומר הם למדו אותי ואני הסתכלתי עליהם בתמימות מוחלטת, כאילו לא אמרתי שום דבר חריג.

הראשון להתאושש היה משה: "אז הכל בסדר ואתה סתם רוצה להחזיר את השולחן?"

"כן." החלטתי לא להאריך בדבריי.

"טוב." גם משה ידע איך להיות קצר.

הסתכלתי אליו במבט חודר, מנסה להבין האם הוא בטוח בדבריו, אך מבטו היה כשל פרד שעצר באמצע דרך ולא מוכן לזוז. הרגשתי חלל ריק בבטני. סחרחורת קלה התחילה למלא את ראשי. הכל מהכזבה. "אתה בטוח?" בכל זאת ניסיתי.

גבותיו של משה קפצו למעלה, אך לא באותה מידה כמו של הקופאית הראשית שבקול שהתחיל לרעוד שאלה, "למה אתה מתכוון?"

"שאלתי אם הוא בטוח שהוא מוכן לקבל את השולחן בחזרה."

"אני הבנתי את זה," קולה כבר עבר את השלב של התחלת הרעידה והתקרב לסלסולים קבועים, "אבל מה הבעיה אם הוא מסכים לקבל את ההחזרה?"

נשמתי עמוק. ושוב. הרגעתי את מחשבותי כדי להתרכז על מה להגיד, "תראי, זה מאוד מאכזב."

אחרי שלא אמרתי יותר מילה, משה, פרצופו אדום כעגבניה לא בשלה, לקח את שרביט הדיבור לידיו (כלומר לפיו), "מה מאכזב? שאני מקבל החזרה? למה זה מאכזב? תגיד, אתה בסדר?"

הרגשתי הרוס – עמדתי עם כתפיים שמוטות וידיים תלויות ברפיון לצידי הגוף וזו הסיבה שדיברתי בלעדיהן, מה שמאוד לא אופייני לי, "כן, זה מאוד מאכזב שאתם מסכימים לקבל החזרה. אולי תוותרו הפעם ותסרבו?"

ראיתם פעם איך עגבניה מבשילה תוך שניות? כך נראה פרצופו של משה שלא בדיוק דיבר, אלה התחיל לצעוק בקול גבוה, "מי אתה שתגיד לנו מה לעשות? משוגע אחד. אף פעם לא ראיתי מישהו שלא רוצה שיקבלו את החזרה שלו. משוגע! תשתוק כבר ואל תענה!"

כאילו שרציתי להגיד משהו, הרי נשמתי כל כך בכבדות שלא יכולתי להוציא מילה לו גם רציתי. אבל בעצם לא רציתי, למה לי? אני מבין אותו. זה לא יום שלי. מה לעשות.

בזמן שמשה חטף את השולחן, הקופאית הראשית שבכוח החזיקה את דמעותיה בתוך עיניה רשמה לי פתק זיכוי. אך תקוותי המתעוררת מתה בו ברגע כאשר היא הכניסה את מה שהיא רשמה לפני שנייה לתוך הקופה ונתנה לי כסף מזומן. ראיתי את רגליי נשמטות מתחתיי, כל עולמי חרב. באמת! עד כדי כך?! למה זה מגיע לי?

עזבתי את החנות בצעדים אטיים וחזרתי הביתה. במטבח התיישבתי על יד השולחן, הנחתי את ראשי על ידיי והתחלתי להיכנס לבור היאוש האישי שלי. 'אף פעם לא היה לי יום כל כך לא מוצלח! אף פעם עוד לא קרה לי ששום דבר לא ילך: גם השולחן היה בסדר, הוא גם היה יפה, גם התאים לסלון, וגם בחנות הסכימו לקבל אותו בחזרה ואפילו נתנו כסף במקום זיכוי. לאן העולם מדרדר? נזכרתי שבדרך חזרה נהג המונית לא ניסה לרמות אותי עם העודף ונתתי מכה באגרוף על השולחן. "לא! זה בלתי אפשרי! איך אוכל לעבור את היום הזה שהכול בו היה בסדר? הפסימיות שלי פשוט תדעך ותמות. חייב להיות משהו היום, אחרת אני לא יודע איך אגמור אותו. באמת שלא היה לי אף פעם יום כל כך גרוע. מאוד גרוע. גרוע. גרוע? בעצם כן, גרוע...

הפסימיות שלי התעוררה, הרימה באחת את ראשה וחייכה – משהו בכל זאת היה רע – יום בלי שום דבר רע, הוא בעצמו רע. אפילו רע מאוד. רגוע שעוד יום עבר לשווא, נכנסתי למיטה ונרדמתי על מחשבה: "מזל שאני תמיד יכול למצוא משהוא רע בכל דבר."