כמעיין המתגבר

דיוויס משכונת הנשיאים, תלמיד כיתה ח' בבית הספר "מור", היה נער סקרן ואוהב ידע. הוא השקיע שעות רבות בלימוד והכנה לחידון העירוני על עירו, היה זה חידון שנערך מול עוד ארבעה בתי ספר. לפני החידון הביטה אחת ה"שופטות" בדיוויס הנמוך ואמרה: "בית ספר מור, שמעתי שיש לכם כאן תלמיד מכיתה ג' המייצג אתכם..." דיוויס שתק, הוא הבין שהשופטת קיבלה מידע שגוי או שמועה... במאמץ רב, יחד עם עוד שני חברים ויחד עם הידע הרב שלו, הצליח להביא את בית ספרו למקום השני המכובד, בהפרש של נקודה אחת מן המקום הראשון.

בבוקר שלאחר החידון, לאחר תפילת הבוקר, המנהל, מר שלום כהן, פנה אל קהל התלמידים והתלמידות. הוא חייך בגאווה ואמר:

"תלמידים יקרים, אני רוצה לשבח את דיוויס על הישגו המרשים בחידון אתמול. הוא מה שנאמר על ידי המחנך שלו היה 'כמעיין המתגבר' שלנו."

התלמידים מחאו כפיים, ודיוויס נבוך. הכינוי "כמעיין המתגבר" נשמע לו מחייב ומעט כבד.

באותו יום, בשיעור תלמוד, מקצוע שבו דיוויס התקשה, המורה אברהם, שכונה "הדרדס" בשל קומתו הנמוכה, שאל:

"דיוויס, מהי דעתו של רש"י על הפסוק הזה?"

דיוויס הביט בדף הגמרא, מנסה למצוא את התשובה, אך ראשו היה ריק.

"אני... אני לא בטוח, המורה," הוא השיב בלחש.

אברהם גיחך ואמר בקול רם:

"הו, 'כמעיין המתגבר', הא? כמעיין המתגבר?"

התלמידים צחקו, ודיוויס הרגיש את הבושה מציפה אותו. הוא הבין שהכינוי המחמיא יכול להפוך לחרב פיפיות. הביטוי שהפך בפי המורה הדרדס להעלבה חזר ונשנה בפיו עוד כמה שיעורים.

דרך החוויה הזו, דיוויס הבין שתארי כבוד והישגים פומביים אינם תמיד מביאים לכבוד והערכה. או לתשומת לב חיובית לעיתים, הם יכולים להפוך בפי כמה אנשים לכלי ללעג, לביקורת ולתשומת לב שלילית, במיוחד כאשר הציפיות הנלוות להם אינן מתממשות. הוא החל להפנים את ערך הצניעות, והבין שהצטנעות יכולה לסייע לו להימנע מתשומת לב שלילית.