קבילה

 "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". (בראשית ג/ט"ו) האמנם?

חדר האוכל בבסיס חר"פ מרכז, שימש עילה לסיפור בפני עצמו: ספלים ניתן היה למצוא שניים על כל שולחן. מי שלא רצה לשתות מהספל שממנו שתה חברו, נאלץ לשתות את השתייה הקלה שלו מקערית המרק (על הסועדים היה לארגן את סדר ארוחתם כך, שלגימת המשקה הקל תקדים את מזיגת המרק לקערית). וכמו לא די בכך, מרבית קערות המרק היו סדוקות, כך שגם השתייה הקלה וגם המרק, נזלו תמיד על השולחן וממנו על רגלי הסועדים. בין שיני המזלגות ניתן היה לראות מה הוגש לשולחן לפני יומיים שלושה ומנות אחרונות ניתנו תמיד במסורה (כאשר הוגש אבטיח, הפלחים היו ממש שקופים כווילון מלמלה וורדרד).

יום אחד, נמאס עלי הדבר והחלטתי לנסות את פעולת העט על הנייר, ולכתוב קובלנה לנציב קבילות החיילים. משום מה, החלטתי למסור גם עותק מקובלנה זו למפקד הבכיר במחנה, המר"פ (= מפקד רפואה פיקודי). ברצוני להוסיף במעמד זה, כי ניסיתי לברר עוד קודם לכן, כמה זמן צריך חייל להמתין ממועד הגשת בקשה לראיון אצל המר"פ - עד שיזומן לפגישה עמו. נאמר לי, שבמקרה שלנו, המר"פ הוא אדם עסוק מאד, ולכן יהיה עלי להמתין לפחות שלושה שבועות, עד שיתפנה לפגשני בראיון.

ביום המחרת להגשת מכתבי, ניגש אלי ראש לשכת המר"פ, ואמר לי, שעלי להתייצב בלשכה עוד באותו יום בשעה 13:00. הוא ציין שיהיה עלי ללבוש מדי "א", לחבוש כומתה, ולהצדיע בכניסה וביציאה מהלשכה. בניגוד להמלצתו, ומכיוון שעבדתי ובצעתי משימה דחופה, לא עזבתי את עבודתי עד לרגע האחרון. נכנסתי ללשכת המר"פ הישר מהעבודה, בבגדי עבודה מזוהמים שהדיפו ריח מחריד. כשנכנסתי, הזזתי את הכיסא עליו הייתי אמור לשבת ברגלי, והכיסא השמיע קול חריקה צורם. התיישבתי ובירכתי את המר"פ בברכת שלום בלבד.

המר"פ (סא"ל ד"ר קרלוס, שנשא על חולצתו אות מופת, לאחר שנלחם כרופא במבצע כראמה ואיבד יד במהלך הקרב), הניח מולי את מכתבי ושאל:

"האם מכתב זה מוכר לך"?

"כן. בודאי".

"מי עזר לך בניסוח המכתב"?

בהפתעה גמורה, השבתי: "רעיון כתיבת המכתב וניסוחו היו יוזמה אישית שלי ולא שיתפתי בכך איש".

"יש לך הסבר, הכיצד הצלחת כאדם בודד לכתוב מכתב 'מבריק' שכזה"?

"בוא נעשה ניסיון: הצג בפניי בעיה כלשהי ותן לי חצי שעה. אוכיח לך כי אוכל להכין עבורך מכתב מנוסח, אשר יציג את הבעיה וייתן דגש על חומרת העניין".

"אל תנסה למרוח אותי! אני משוכנע שהיה כאן ניסיון למרד ואני רוצה לקבל שמות: מי עזר לך בכתיבת המכתב"?

"מרד? האם אין זו זכותו של כל חייל לכתוב קבילה מבלי לקבל על כך אישור מאיש"? תהיתי.

הוא הוסיף ושאל: "מדוע אם כך, החלטת לעקוף את סמכותי והגשת קובלנה"?

"לדבר שתי סיבות. ראשית, אתה הלוא מפקד המחנה ואתה וותיק ממני בהרבה. האם עלה פעם בדעתך להציץ לחדר האוכל של החוגרים, למרות שבין חדר האוכל של הקצינים לבין זה שלנו, מפריד רק קיר באמצע? לי נראה, כי עד היום, הסתפקת אך ורק בקריאת דו"חות התברואה, שהעניקו ביקורת טובה לחדרי האוכל, אך אתה בעצמך לא טרחת מעולם לבדוק את המצב באופן אישי. התנהגות כזו של מפקד בכיר, יש בה לדעתי טעם לפגם ואין זה מתפקידי לטרוח ולהסב את תשומת לבך לדבר. פרט לכך, ביררתי ונאמר לי, שכדי להגיע לראיון אצלך, יהיה עלי להמתין פרק זמן ממושך. לכן, החלטתי לפעול באופן עצמאי ולכתוב קובלנה. לשמחתי נוכחתי, כי לא מדובר כאן בשום עקיפת סמכות".

פני המפקד האדימו והוא אמר לי: "הפעם הצלחת להכות אותי מתחת לחגורה, אך דע לך, שלי יהיה הרבה יותר קל להכות כך בך".

באותו רגע, קמתי וצעדתי לעבר הדלת. מבלי להסתובב לעברו, הפטרתי: "האם מדובר כאן בהבטחה או באיום?" ויצאתי בטריקת דלת.

כמה שעות מאוחר יותר, פגשתי שוב את ראש לשכת המר"פ והוא סיפר לי שמפקדו רותח מכעס. "הוא אמר עליך שאתה חצוף בצורה בלתי רגילה, אך יש לך ביצים קשות והוא לא יוכל לעשות נגדך דבר לפחות בשלב זה".

מספר ימים לאחר מכן, הייתה לנו הפתעה אמיתית. על שולחנות חדר האוכל היו מפות, ועליהן הונחו כלי אוכל חדשים וממורקים. המנות היו טעימות במיוחד ותוספות הוגשו בשפע. היה מדובר באירוע חד פעמי, ולמחרת חזר המצב הרגיל לקדמותו.

חלפה לה תקופה, ובמהלכה הועברתי לשרת בבסיס אחר. יום אחד, הגיע אלי מכתב מחבר ששירת עמי בצריפין. כשפתחתי את המכתב, מצאתי דף נייר שעטף מכתב נוסף ועל הנייר היה כתוב: "חייך, אכלת אותה, אילן." המכתב הנוסף היה תשובה מנציב קבילות החיילים. הוא ענה לי, שקבילתי נבדקה ונמצאה בלתי מוצדקת. בביקורת פתע (??? אה. הבנתי), שנערכה בבסיס, נמצא שכלי האוכל נקיים, האוכל טעים, קיים שפע של מנות ואין כל מחסור במנות אחרונות.

מיהרתי להתקשר לידידי אילן, ושאלתי איך מצב חדר האוכל כעת. הוא ענה לי, שאין כל שינוי מאז שעזבתי את הבסיס. עניתי לו: "אם כך, מי שאכל אותה זה אתם, כי אני נמצא כעת במקום שבו אין לי כל טענות על המטבח. למעשה, הרי לא הייתה לי כל כוונה 'להצליח' בקובלנה בתור ספורט. רציתי לתקן את הטעון תיקון, אבל כישלון הטיפול בעניין כבר לא יהיה בעיה שלי".