החזרת החזרות - החזרה השנייה

"סליחה, איפה כאן נמצאת הנהלת החשבונות?"

"לספקים או לעובדים?"

"הממם..."
"אתה עובד כאן?"

"לא."

"אם כך, אתה ספק."

"האמת שגם לא."

"מה זאת אומרת? אתה אמור להיות או עובד או ספק. מה יש עוד?"

"אני בעצם רוצה לקבל החזר כספי."

"לא שמעתי על דבר כזה. אתה יודע מה, לך להנהלת החשבונות של ספקים. אולי שם יעזרו לך."

"תודה. אבל איפה זה?"

"אהה, נהיתי שכחן לגמרי. לך עד סוף הפרוזדור הזה, פנה ימינה, צא דרך הדלת ולך להנהלת החשבונות." האיש הרגיש שמסר לי את כל המידע הדרוש, פנה ממני והלך לדרכו. 'בטח מורה למחשוב' חשבתי לעצמי, 'למד ממיקרוסופט איך לתת תשובה מדויקת ולא שימושית כליל.'

הלכתי עד לדלת שהאיש דיבר עליה ויצאתי החוצה. מולי, במרחק כחמישים מטרים, היה בניין אחר שנראה כבניין משרדים אופייני ולא בניין לימודים. הנחתי ששם נמצאת הנהלת החשבונות ונכנסתי לתוכו. הפעם ללא עזרת מרצים מבולבלים הצלחתי להגיע ליעדי – שלטי הכוונה בכניסה עזרו לי בכך הרבה יותר טוב מאשר עזרתו של המרצה.

נכנסתי להנהלת החשבונות של הספקים וניגשתי לגברת ששולחנה היה קרוב לדלת הכניסה של החדר הגדול בה ישבו כעשרים פקידים ופקידות.

"סליחה, איפה אוכל לקבל כסף בחזרה?"

בלי להרים את ראשה היא הצביעה לימינה בכיוון חלון בקיר החדר. הסטתי את ראשי קצת הצידה וראיתי שעל יד החלון נמצא שולחן עם גבר שממלמל משהו לעצמו בזמן שהוא מסתכל על צג המחשב. בצעדים מהירים התקרבתי אליו, בירכתי לשלום ואמרתי בשביל מה הגעתי.

"לקבל כסף בחזרה? אבל כאן הנהלת חשבונות של ספקים. כאן הם מקבלים תשלומים מאתנו. אף אחד לא משלם לנו, לכן אף אחד לא יכול לבקש מאיתנו לקבל כסף בחזרה. אם לא שילמת, לא תוכל לקבל כסף בחזרה, נכון?"

האיש היה מרוצה מההיגיון שלו, אך הייתה לי הפתעה קטנה בשבילו: "אבל כן שילמתי. וכעת אני רוצה לקבל את כספי בחזרה."

האיש היה כל כך מופתע שאפילו הפסיק להביט על הצג. "שילמת?" זה כל מה שהוא היה יכול להגיד. כנראה שבלי להסתכל על צג המחשב כמות המילים שהוא ידע פחתה דרמטית. כאילו כדי להוכיח את צדקתי, הוא הסתכל שוב על המחשב והמשיך לדבר, "למה שילמת? מי ביקש ממך לשלם?"

"אתם ביקשתם. מה, אתה חושב שהייתי משלם לולא הייתם דורשים זאת ממני?"

האיש הסתכל אליי ושתק. רק כאשר הוא הפנה את מבטו אל הצג, הוא פתח את הפה והוציא משפט שלם: "אני אף פעם לא דרשתי ממך שום תשלום."

"אולי אתה אישית לא, אך מישהו כן דרש. הנה", הראיתי לו מכתב דרישה לתשלום.

הוא הסתכל על הנייר, הסתכל אלי, שוב על הנייר, משום מה הסתכל על המחשב וצחק, "הרי זו דרישה לתשלום שכר לימוד." הוא חשב שמספיק בדברים האלו כדי שאבין מה הוא רצה להגיד, אך לא כך היה הדבר.

"ברור שזאת דרישה לשכר לימוד. ואני שילמתי אותו. ולא רק את התשלום לפי המכתב הזה. שילמתי שכר הלימוד של שלוש שנים."

"ומה, אתה רוצה לקבל את כספך בחזרה?" צחק האיש. מתברר שהוא ידע לדבר גם מבלי להסתכל על המחשב כי כרגע עיניו מדדו אותי מהראש לרגליים ובחזרה.

"כן. זה בדיוק מה שאני רוצה."

האיש חשב על משהו וצחקק, "איך אתה יכול לבקש את התשלום בחזרה? האם לא קיבלת השכלה תמורת התשלום? האם לא לימדו אותך משהו תמורת הכסף שלך?"

"כן, לימדו. זו בדיוק הבעיה שלימדו משהו. והמשהו הזה לא שימושי בכלל. אין לי שום תועלת מכך שלמדתי אצלכם."

"טוב, זאת לא אשמתנו."

"בטח שכן. ברגע שהגעתי למפעל כימיקלים המנהל אמר לי: 'תשכח את כל מה שלמדת עד כה. כאן נלמד אותך איך צריך לעבוד'. אז שכחתי הכל ולא הייתי יכול להשתמש במה שלימדתם אותי. לכן אני רוצה לקבל את כספי בחזרה."

האיש התרכך: "גם אם נחליט להחזיר לך את כספך, ואני לא אומר שכן, תהיה חייב להחזיר את כל הידע שקיבלת תמורת התשלומים האלו. זה יהיה רק הוגן."

"אבל אמרתי לך – שכחתי הכל."

"אז מה אתה רוצה מאיתנו? תחזיר את הידע ואולי נשקול להחזיר לך כסף."

חיוכו של האיש היה די מעצבן והבנתי שאני מתחיל להפסיד. בכל זאת ניסיתי לתת תשובה שתשנה את המצב, "אבל אני לא אשם בכך. במפעל אמרו לי לשכוח הכל."

"מעניין למה הם אמרו את זה?"

"המנהל סבר שהידע מכם הוא שגוי. והוא צדק."

"איך אתה יכול לדעת שהוא צדק אם אתה אומר ששכחת את מה שלמדת כאן?"

"אבל לפני ששכחתי, ראיתי שהוא צדק," התעקשתי.

האיש הרהר, הפעם בלי להביט על צג המחשב. ידו ליטפה בעדינות את כל ארבעת השערות שהיו על ראשו, הוא הרים גבותיו בזמן ששאף אוויר דרך אפו – כנראה שזה עזר לו להגיע להחלטה.

"היינו יכולים במקום כסף לאפשר לך ללמוד לתואר נוסף. כמובן שבשביל זה חייבים לדעת באיזו רמה אתה כדי שנדע האם יש מקצועות שאתה חייב ללמוד כהשלמה. חבל ששכחת הכל. כך לא נוכל לדעת באיזו רמה היית כאשר סיימת את לימודיך."

"אבל יש לי את כל הציונים מהלימודים." בגאווה הראיתי לו את הדף עם כל הציונים שלי במשך שנותיי כסטודנט.

"היית תלמיד טוב." האיש היה קצת מופתע. "למה אם כך, המנהל שלך רצה שתשכח את כל מה שלמדת? הרי היו לך ציונים כל כך טובים."

"דווקא בגלל זה. הוא אמר לי שלו הציונים שלי היו יותר נמוכים, לא הייתי צריך לשכוח הכל. אבל אז, עם הציונים הנמוכים, הוא לא היה מקבל אותי לעבודה. אז ככה זה במפעלים – מקבלים רק עם ציונים טובים, אבל בגלל הציונים הטובים דורשים לשכוח הכל."

טוב, זה די הגיוני." האיש חשב בקול רם. "לו הציונים שלך היו נמוכים, לא הייתה צריך לשכוח, כי לא הייתה יודע כמעט כלום. אבל למה הוא דרש שתשכח דווקא בגלל שהציונים שלך היו טובים."

"תראה, הוא לא אמר זאת מיד. למעשה בשבוע הראשון הוא לא אמר כלום בקשר ללימודיי, רק נתן לי משימה של לתכנן טיל חדש עבור התעשייה האווירית. הבעיות התחילו כאשר הבאתי לו את הפתרון שלי. הוא לא אהב שהנחתי שאין חיכוך בין האוויר לטיל ושהשפעת כדור הארץ על הטיל זניחה. אמרתי לו, ובצדק, שכאשר למדתי אצלכם, תמיד הנחנו את הדברים האלו. רק אז הוא דרש ממני לשכוח הכל."

"אתה יודע, המנהל שלך אף פעם לא יוכל להיות תאורטיקן."

"כן," הסכמתי עם האיש. "ובקשר לתואר הנוסף, האם הציונים שלי לא מספיקים עבורכם?"

"הם בסדר גמור. אבל תגיד, האם המנהל שלך לא יבקש שתשכח את כל מה שתלמד בתואר הנוסף?"

"כן, הוא הודיע לי את זה מיד."

"אז בשביל מה אתה רוצה ללמוד?"

"בשביל לקבל תוספת למשכורת."

"ולמה אתה לא יכול לקבל אותה בדרך אחרת?"

"אני יכול, אבל רק אחרי עשר שנים. אלה הכללים של הוועד – או ותק או תואר. אין דרך אחרת לקבל הגדלת המשכורת."

"אתה בטוח בזה?"

"תראה, למעשה יש עוד דרך לקבל משכורת יותר גבוהה, אך בשביל זה חייבים להיות בוועד. רק הם יכולים לדלג בסולם הדרגות."

"אז למה שלא תלך להיות בוועד?"

"הבעיה שבוועד צריך לא לעבוד. מי שעובד, לא נשאר שם."

"נו ומה הבעיה? כאן אצלנו רוב האנשים מתמחים בסוג עבודה זו."

"אני לא יכול לא לעבוד. כלומר להגיע לעבודה ולא לעבוד? שהיום שלי יימשך שנים בגלל השעמום? לא, אני מעדיף לעבוד, אולי גם ללמוד לתואר נוסף, אבל לא אהיה בוועד. ובכל מקרה, יש עוד בעיה."

"ומה היא?"

"לוועד יכולים להתקבל רק מי שאין לו תואר. למעשה, אם אני לא טועה, תנאי הסף הוא שיהיה לא יותר מעשר שנות לימוד. אז אתה רואה – אין לי שום סיכוי לקבל תוספת שכר בלי תואר נוסף."

האיש חשב בזמן שהסתכל על צג המחשב. חיוך ערמומי התחיל להופיע על פניו. "תשמע, אם זה המצב, אתה בעצם לא חייב ממש ללמוד, לא?"

"למה אתה מתכוון?"

"תראה, יש לנו מסלול מיוחד לאלו שצריכים תואר רק למען הגדלת משכורת. מהם אנו מקבלים רק שכר לימוד, אך לא מכריחים ללמוד ממש."

"רגע, אז איך אתם נותנים ציונים?"

"טוב, אלה לא ציונים של ממש. כל מה שאנחנו עושים לסטודנטים כאלו, מוציאים מכתב למקום העבודה שלהם ובו כתוב שהאיר עבר את כל הבחינות וקיבל תואר."

"וזה מקנה זכות להגדלת משכורת?"

"כן, בהחלט."

"אז אם זה כך, למה אתם דורשים שכר לימוד?"

"אם לא נדרוש, יכולים להאשים אותך שהשגת דבר מה בדרך לא ישרה. אם יראו ששילמת, זה יוכיח שהכול בסדר."

"רגע, אז אם אני יכול כאילו ללמוד, למה אני לא יכול כאילו לשלם?"

"אתה יודע כמה עולות מזכירות שמדפיסות את המכתב שדרוש לך עבור העבודה? בגלל שאין להן תואר כלשהו, משכורתן גבוהה מאוד ושכר הלימוד בעצם הולך לכיסוי עלותן."

"הבנתי. אתה יודע, עד היום אני אוכל את עצמי שלמדתי בכלל לתואר ראשון. לו רק הייתי מוותר על התענוג היקר הזה, עכשיו בטח הייתי מרוויח כפול. לו רק הייתי מספיק חכם. הבעיה שההורים שלי לא היו יכולים לתת לי עצה נכונה על כך, כי הם, מסכנים, בעצמם היו בעלי תארים. אבל אם אני חושב על זה, הרי הייתם יכולים להזהיר את האנשים שבאים ללמוד אצלכם שעם התואר הם ירוויחו פחות ולא יהיו כל כך מבוקשים כאשר ייצאו לשוק העבודה. הרי לכולם היום יש תארים ולמצוא מישהו בלי תואר לא קל בכלל. אז משלמים להם משכורות גדולות שרק יעבדו."

האיש לא היה צריך להסתכל על צג המחשב כדי לתת מיד תשובה: "אם נגלה זאת, מי ילמד אצלנו? לא, שיחשבו שעדיין רוצים אנשים בעלי תארים. שיחיו עוד כמה שנים באשליות."

"טוב. אינני יכול להאשים אותכם. ברור שאם אנשים ידעו, יסגרו את המוסד שלכם. מאיפה אז תקבלו משכורת? אבל את ילדיי, אני בחיים לא אשלח אותם ללמוד – למה שיסבלו כל חייהם מרגשי נחיתות לעומת חבריהם ללא השכלה? אני אסביר להם מה באמת חשוב בחיים. אולי הם אפילו יצליחו להגיע לוועד."