איש לא יכול היה לנחש כיצד תסתיים תורנות הלילה הראשונה שלי בצבא.
הייתי תורן מטבח. תפקידי היה להגיש אוכל לחיילים המאושפזים, לאסוף את הכלים, לנקות שולחנות ולהדיח את הכלים. בתום המבצע, היה עלי לשטוף את רצפת המטבח ולפרוש למיטתי.
כשעמדתי
לסיים את הדחת הכלים, החלה הפסקת חשמל ואת עבודתי בצעתי לאור נרות. דקות ספורות לפני גמר העבודה,
חזר החשמל. החובש האחראי, לא היה שבע רצון מהדחת הכלים שלי והטיל עלי להדיחם מחדש
(הוא גם טרח להוסיף לכיור ערמת כלים נוספים, ששלף מהארון, לאחר שנוכח כי ניקיונם
היה מוטל בספק). כוחותיי פסו, ואצבעותיי השחירו, עקב המאבק בשומנים שדבקו בקפלי הצלחות והשימוש המתמשך
בצמר פלדה. כאילו לא די היה בכך, חובשים ומאושפזים, ניצלו את המצב, בו דלת המטבח
הייתה פתוחה, ונכנסו להכין לעצמם כוס תה. כל אחד מהם, הותיר שובל בוץ ארוך (כאשר איש
מביניהם, לא דרך חלילה על העקבות שהותירו חבריו). בסופו של ערב, נותרה לי רצפה מלאה
בעקבות, שגם אותה היה עלי לקרצף.
ברגע שסיימתי עם השטיפה, ובדמיוני כבר ראיתי
את חדר המקלחת ואת המיטה שמחכה לי, הופיע במטבח חייל שלא היכרתיו, כשהוא נועל נעליים
גבוהות במיוחד. רק לאחר שצעד אנה ואנה במטבח השטוף, נוכחתי כי נעליו היו בעצם נעליים
צבאיות רגילות, אלא ששכבת בוץ נכבדה הגביהה אותן ללא הכר. צעידתו המתמשכת החזירה
אותן בהדרגה לגובהן המקורי, תוך שהוא מרח את הבוץ בשיטתיות על כל מרצפת ומרצפת.
בקשתיו להתפנות מהמקום, אך הוא עמד על כך, שעלי לתת לו שני סדינים נקיים. בעקרון,
כמות הסדינים שהייתה לנו במחסן הייתה תמיד גבולית, וניתנה לנו הוראה מפורשת שאין
להוציא מצעים אל מחוץ למתקן. היות שגם לא הכרתי את אותו חייל, סילקתי אותו מהמטבח,
תוך שהוספתי קללה נאה ברוסית לעברו.
הוא מבחינתו, לא יכול היה לסלוח לי על
התנהגותי הבוטה כלפיו: כבן נאמן לעדה הגרוזינית, הוא הבין את פשר הקללה לאשורו,
ולכן, המתין לי בשקט ובסבלנות מעבר לדלת, עד שסיימתי לשטוף שוב את רצפת המטבח.
כשיצאתי, תוך שכחה מוחלטת מקיומו, הוא תקף אותי. מישהו מחבריי החובשים, משך אותי
אחורנית כדי להפריד בינינו, תוך שחיבק אותי בבטני ונע לאחור. כתוצאה ממשיכה זו,
רכנתי קדימה במחוות קידה בלתי רצונית, ולפתע חשתי מנותק: לא ראיתי דבר, וגם תחושת
כאב לא הייתה לי. בהמשך, התברר כי קיבלתי בעיטה עזה בפניי, מתחת לעיני הימנית.
סביר מאד להניח, כי אותה בעיטה כוונה ישרות לאזור אחר בגופי, במטרה לרסק רקמה רכה ומסוימת, אך היא הוחטאה.
רגע לאחר מכן, ראיתי שחור, שמעתי זמזום איום
והקאתי את נשמתי. החייל התוקפן הסתלק מהמקום ונעלם בחשכת הליל, ואני הושכבתי על
מיטת הטיפולים. הרופא התורן פקח את עיני הסגורה ואז ראיתיו פעמיים.
"למה
פקחת את עיני? כדי שאראה אותך פעמיים"? שאלתי ברוגז.
"אתה צריך להגיע למיון ודחוף",
קבע הרופא.
"לא בא בחשבון. הטלטול של הדרך יהרוג
אותי. אני נשאר כאן".
"טוב. קח ווליום ונסה להירדם".
הלילה עבר עלי במעין ריחוף. חשתי את הכאב העז, אך הוא "לא היה שלי" ומחשבות שונות ומשונות עברו בראשי, מבלי שיכולתי לפענחן. להירדם בכל מקרה לא הצלחתי.
בבוקר הגיע רופא המתקן, שכעס מאד
על כך שלא נלקחתי לבי"ח רמב"ם מיד לאחר החבלה (לטענתו היה חשש כבד לזעזוע מוח, מצב שהצריך השגחה בבית חולים)! הוא הורה לקחת אותי לשם לאלתר. הוסעתי בכיסא גלגלים
מהאמבולנס למיון, ושם קידם את פני רופא עיניים נמרץ. הוא בדק את עיני,
ולאחר שמלמל מספר מלים בלתי מובנות לי, שלח אותי לצילום רנטגן. לאחר הצילום,
הושכבתי על אלונקה ונרדמתי. הייתה זו שינה ערבה וממושכת, לאחר ליל ביעותים.
בשעות הצהרים, נזכר הרופא שלא חזרתי אליו.
הוא נתן הוראה לחפש אותי ולהביאני עם הצילומים ותוצאותיהם אליו. הוסעתי למרפאת
העיניים, מצויד בפתק, שעליו היה כתוב "ב.מ.פ." (בלי ממצא פתולוגי), וללא הצילומים. נפנפתי בפתק בשמחה
לעיני הרופא, אך הוא מצדו, מיהר להתקשר למכון הרנטגן כנשוך נחש, ובירר בצעקות מי
העז לשלוח אליו פתק כזה, מבלי לצרף גם את הצילומים. רופא הרנטגן הגיע שפוף ראש עם
הצילומים, ואז הראה לו רופא העיניים, שהוא פספס אבחון של שבר בעצם ארובת העין (# Rt. Inferior Rectus). הוא שחרר אותי עם 7 ימי "ג'", ובקש
שאחזור למחרת אל מחלקת העיניים, לביצוע בדיקות נוספות.
התקשרתי לביתי, וכשאני מנסה
להמעיט בחומרת המצב, בקשתי מאמי שתגיע אלי. היא כשלעצמה, ידעה כבר מראש, שאם
התקשרתי, מצבי בכי רע. מראי לא עזר לה להירגע, אם בשל הנפיחות הרבה מסביב לעין
שלוותה ב"פנס" כחול אדיר מידות ואם בשל האודם המלא של לחמית העין. אמנם,
רופא המתקן בישר לה, שאין ספק בלבו, כי אשוב לעבודה הסדירה תוך 10 ימים לכל היותר,
אבל לך תרגיע אימא לבן יחיד, שעיניה ראו את אשר ראתה...
(המשך יבוא)
