האיש שרצה להחליף את הקיבה שלו בחנות צילום.

האיש שרצה להחליף את הקיבה שלו בחנות צילום.

נמאס לי מלהכין אוכל, ועוד יותר נמאס לי לאכול אוכל. לדעתי זה בזבוז של זמן חשוב מאד. אז הלכתי לרופא ובבקשתי ממנו להוציא לי את הקיבה כי נמאס לי לאכול כל הזמן. הרופא הקירח עם הרטייה על העין אמר : זה לא אפשרי, חייב להיות משהו שימלא לך את הגוף באנרגיה, והאנרגיה של הגוף באה בדרך של אוכל ושתייה. אבל התעקשתי, אמרתי שאיני יכול יותר בלאכול כי אינני אוהב את כל הפולחן הזה שצריך להכניס דברים לפה בשביל להרגיש חזקים ויעלים וויטמנים וכל הבולשיט שניכר בזה. הרופא חייך חיוך בלי שיניים, ולפתע הבזק אור מהיר יצא מבטנו וסינוור אותי. "היי! מזה?" שאלתי ולפתע עוד הבזק אור שיצא מבטנו סינוור אותי. "אתה יודע, גם בדיוק כמוך. לפני שנים רבות היה נמאס לי מכל העניין עם האוכל, והייתי בעל חנות צילום. אז החלטתי לקרות את הקיבה שלי, ובמקום אוכל אני מצלם מצבים מסוימים וככה הקיבה שלי מתמלאת." "וואי! אתה יכול לעשות לי גם ככה?" "בוודאי, זה אפילו מאד פשוט!" חייך הרופא ושנית צילם אותי. "אך רגע, מה בעניין הצרכים?" "אילו צרכים?" שאל "אתה יודע.. קקי פיפי וכאלה.." "או.. אתה יודע..בגלל שאתה מצלם בוואט אחת כל כך הרבה אינפורמציה הגוף שלך יהיה מפוצץ בצרכים." "ווא.. ומה עושים?" שאלתי "נו אתה עושה צחוק.. מה שעושים תמיד, רק לקצת יותר זמן, ובתדירות גובהה יותר," זה לא היה אכפת לי, היה עדיף לי לחרבן יותר מאשר לאכול יותר. "בסדר! אני מוכן!" השבתי לו עם אש בעיניים. שכבתי על המיטה, הרופא שם על פניי את מסכת ההרדמה, ורגע לפני שנרדמתי ראיתי את הפלאש היוצא מבטנו פוגע לי בעיניים.

קמתי בבהלה, הכל היה חשוך ורק אור אדום, האיר חלק מהמיטה שעליה שכבתי. רציתי לצעוק אך שום קול לא יצא מתוכי. אז בשל חוסר יכולת טכנית לדבר התחלתי למחוא כפיים בעוצמה ובמהירות חזקים. "הלו! שקט שמה!" שמעתי את הדוקטור אומר. האור נדלק, הדוקטור נכנס לחדר שבו הייתי מקידום כשהוא מנגב את הידיים. "נו! זה הלך?" שאלתי אותו "תראה, הכל הלך מעולה, פתחתי את ביטנך בזהירות, ניתקתי את הקיבה שלך, באתי להכניס את הציוד צילום הנדרש אך לפתע – " "לפתע מה??" שאלתי בפחד "- לפתע לא יכולתי להתאפק והייתי חייב ללכת לשירותים, ומרוב שהייתי לחוץ טרקתי את הדלת, ואייפון שלך שהיה על קצה השולחן, שדרך אגב אין לי מושג איך הוא הגיע לשם, נפל אל תוך בטנך.." "נו! והוצאת אותו ושמת את החנות צילום שלך??" שאלתי "למען האמת לא הייתה אפשרות להוציא אותו.. הוא התמזג כבר עם כל חלל הבטן שלך, ואם הייתי מוציא אותו היית מת. "מה?! אני לא מאמין שבמקום קיבה יש לי אייפון!" צעקתי עליו "ועכשיו מה אעשה אם אהיה רעב??" שאלתי והתחלתי למאן האמת להרגיש רעב ולא ידעתי מה לעשות! כי אין לי קיבה בבטן וגם לא שום ציוד צילום כלשהו! "מה אעשה עכשיו?!" "יש לי רעיון," אמר הרופא, ניגש לבטני. ולחץ לי על הבטן עד שהרגיש שהוא לוחץ על משהו מסוים, לפתע הסלולר שלו צלצל, הוא ענה לטלפון שלו ואני הרגשתי רטט בגופי. הוא התחיל לדבר, לשוחח, לפטפט, שיחה ארוכה עם הטלפון שלו ואני הרגשתי שלפתע אני מתמלא מבפנים. "איך עשית את זה?" שאלתי והוא חייך. "אתה לא קולט! זה מדהים! עכשיו בשביל לאכול אתה בסה"כ צריך לדבר עם מישהו בטלפון!" אמר בהתלהבות. ואני שתקתי, כי נזכרתי שבעצם אני לא יכול לדבר.

ומאז ועד היום, קוראים לי יוסי אוכל הראשים. אבל על אמת.