By Book On Book
מתוך הספר "מחלף הזמן":
מזור מאוחר
כל פרסונל בית החולים עמד בפתח הבניין, נרגשים מגודל המעמד; התורמים מארצות הברית היו אמורים להגיע בכל רגע, וכולם ידעו את המשמעות של ביקור הפמליה; עוד כסף מתרומות לבית החולים וכתוצאה מכך עוד ציוד, תוספת כוח אדם, ועוד אמצעי טיפול מתקדמים לחולים שהוגדרו בז'רגון הרפואי כ-"תשושי נפש" ובפי העם "חולי רוח" ו"משוגעים."
רוב אוכלוסיית בית החולים הייתה ניצולי שואה שהצליחו לשרוד את הזוועות, הם ניצלו מגל ההריגות הראשון שהנאצים ביצעו בחולי הנפש שהיו בבתי משוגעים בגרמניה ובארצות הכבושות. בהתאם לתוכנית טיהור מינה המשטר ההיטלרי פסיכיאטריים שלפי אבחון שלהם הוצאו להורג אלפים שהפריעו "לתורת הגזע".
אלו שלא הוצאו להורג פיזית אבדה להם בינתם במהלך המלחמה, הם ראו את המוות מקרוב, הם נאלצו להוביל גופות מתאי הגזים לבורות, הם נוכחו כשתינוק הופרד מאימו בעודו יונק.
מדינת ישראל דאגה להעלותם לארץ אחרי המלחמה ולאשפז אותם במקומות מיוחדים כמו בית החולים הזה.
רבים מהם לא דיברו שנים, איש לא בא לבקרם או לדרוש בשלומם ובית החולים היה לביתם ולדבר היחיד
היציב בחייהם.
שיירת המכוניות נעמדה בפתח המוסד והתורמים הנכבדים החלו לצאת מהרכבים, רובם לבושי מחלצות ומחייכים לכל עבר. מנהל המוסד התקדם לעברם, לחץ ידיים ועשה להם הכרות עם הצוות שעמד דרוך בפתח כמו ילדים שמחכים לאיזה ממתק.
הקבוצה מנתה עשרה אנשים שהגיעו הישר מארה"ב, כולם היו יהודים עשירים שתרמו את חלקם למדינת ישראל ולתושביה.
זה לא היה ביקורם הראשון בארץ ובכל פעם הם התרגשו מחדש, מצפונית "עשה להם טוב" לתרום. מעולם לא גרו פה, ילדיהם לא שירתו בצבא וממרום מעמדם הפיננסי תרומה נחשבה כעוד נדבך בתדמיתם.
בחבורה הנכבדה הזו היה משה, מוישה בעברו, זקן הפמליה, איש מבוגר מאוד שהלך בזהירות על-מנת שלא למעוד, איש עם פנים טובות שנראה כמו פרסומת לסבא שהנכדים אוהבים לשבת בחיקו.
מוישה שרד את טרבלינקה ומשם היגר לארה"ב, הקים משפחה ועסק מצליח, ושם חי מאז מלחמת העולם השנייה, אבל מעולם לא הפסיק את הקשר עם מדינת ישראל שהייתה בעיניו קסומה.
כל אנשי הפמליה נכנסו פנימה, מקבלים הסבר על המחלקות השונות; המראה לא תמיד היה קל, המטופלים, ברובם התעלמו מהקבוצה שלכאורה הפריעה את שיגרת יומם. באחת המחלקות היותר שקטות הסבירו להם שפה מאושפזים אנשים שהגיעו מאירופה אחרי המלחמה ונשארו במצב כפי שהגיעו, מנותקים, "מוזרים" אבל לא מזיקים לא לסביבה ולא לעצמם. משה הביט סביב ואנחת צער בקעה מגרונו, הוא הבין מה הם חוו והייתה לו אהדה אליהם.
ליד אחד החלונות עמדה אישה קטנה, צמה ארוכה לבנה השתלשלה עד למטה והיא לא סובבה את ראשה למשמע הרעש הלא אופייני עם היכנס הפמליה לחדר, משה היה סקרן, התקרב אט אט וניסה להסב את תשומת ליבה, הוא מאוד רצה להחליף איתה מילה, לנסות לנחם, לעודד, אבל היא כמו והייתה קפואה ולא זזה.
בזהירות הניח את ידו על ידה והיא הסתובבה, לא הייתה לה שום הבעה בפנים אבל היא הסתכלה היישר לתוך עיניו.
משה התעורר וראה את חבריו לקבוצה ואת אחד הרופאים מביטים בו בדאגה, הוא התעלף והם חיכו שיתעורר, אבל משה, כמו מתעלם ממצבו התיישב ואמר: "אני רוצה לחזור לגברת שעמדה ליד החלון", ניסו להניע אותו שיתאושש קודם, אבל הוא התעקש. הם לא יכלו כמובן לדעת. הוא זיהה את האישה הקטנה שנראתה כמו מלאך, זו הייתה ינטל, חברת הילדות שלו מהרחוב בו גר, זו הייתה ינטל שנקרעה מזרועותיו כאשר העלו אותם לרכבת המוות, זו הייתה ינטל שהיה בטוח כי מתה שם בטרבלינקה, זו הייתה ינטל שאת פניה ראה כל בוקר כשהתעורר וכל ערב כשהלך לישון.
ינטל הייתה בעבורו התקופה היפה בחייו, שנות ילדותו חסרות הדאגה, שנים של צחוק ילדים ותמימות.
משה ממש קפץ מעל המיטה ודרש שיקחו אותו אליה.
הובילו אותו לאחד החדרים והצביעו על הדלת, כשהרופא שואל "אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס לשם לבד"? משה לא ענה, ליבו הלם בחוזקה והוא רצה רק לצעוק ופתח את הדלת.
ינטל ישבה על כיסא בסמוך לחלון כאילו חיכתה לו, הוא קרב אט אט, הרים אותה בעדינות מהכיסא והצמיד אותה לחיקו, היה לה ריח של בית, השנים כאילו ונמחקו וינטל לא זזה, היה נדמה לו שקראה בשמו והוא צעק "ינטל, זה אני מוישה" והיא לא הגיבה, דמעות החלו לזלוג מעיניו והוא דיבר אליה יידיש וכיוון שלא ידע מה לעשות והיה מבולבל כולו, אפילו החל לשיר לה שיר שהכירו בילדותם, אבל ינטל הביטה בו והבעת פניה לא השתנתה. הוא התחנן שתיתן לו סימן שהיא מזהה אותו אבל היא לא זעה.
שעות בילה בחדרה כשהוא מתעלם מהאנשים שנכנסו ויצאו מהחדר, הוא ישב על המיטה כשינטל מכורבלת בזרועותיו והוא מנענע אותה כפי שמנענעים תינוק.
ינטל לא הגיבה אבל גם לא גילתה סימני התנגדות. משהו בגופה שידר שהיא מרגישה בנוח בזרועותיו. כשהערב החל לרדת הבין מוישה כי עליו להפרד מינטל, להיפרד שוב אבל הפעם בדרכו הוא, להיפרד ולהשאיר אותה בעולם שבו היא חיה, הוא הרגיש כי פרע חוב נפשי שהלך איתו כל-כך הרבה שנים, נישק אותה ברכות ולחש לאוזנה ביידיש "ינטל אהובתי, עוד אשוב".
מחלון המכונית שלקחה אותו מבית החולים הוא הבין כי סגר מעגל והביט במבנה עד אשר נעלם מעיניו הדומעות
