"כאשר תרנגולות בלול מגלות תרנגולת פצועה, הן תנקרנה אותה עד
מוות".
כשהייתי בקורס החובשים, היה עמנו חניך יליד גרמניה. היה לו מבטא כבד ואופי של 'יֶקֶה' אמיתי. הוא עשה הכל באיטיות
מחרידה, תוך כדי הקפדה חמורה על פרטי הפרטים בכל שלב. כאשר תרגלנו פעם חבישה
מסוימת איש על חברו, הוא היה בשלבי האמצע, כשהאחרון בינינו סיים את החבישה. המדריך
זעק: "הלו! הפצוע שלך מת!" וזה השיב: "אפל החפישה מושלמת!" (פ=ב*)
למעשה,
הצקנו לא מעט לאותו חייל, עד כי התחנן לעבור
למחלקה השנייה. לשמחת כולנו, בקשתו נענתה בחיוב.
כשהיינו בסדרת אימונים ביער
בן-שמן, הגיע אלינו רס"ר המחנה וערך
לנו מסדר, שכלל בין היתר בדיקת ניקיון לנשק. כאשר הוא סיים איתי, כוונתי את נשקי
לעבר חברנו שעמד ממש מולי ושחררתי את ההדק. החייל לא חיכה רגע, נטש את השלשה בה עמד ומיהר להכותני - מבלי שהתחשב בעובדה שאנו עומדים בעיצומו של מסדר. הרס"ר, שלא הבחין בהתגרות שלי, לא יכול היה לעבור על הקטטה
בשתיקה. הוא החליט להעמיד את מיודענו בצד, כדי לקחתו למשפט, על הפרת סדר באמצע מסדר. הבחור לא
רצה לעבור על כך לסדר היום ובישר לרס"ר, שכוונתי את נשקי לעברו ושחררתי את
ההדק במצב זה.
כהרס"ר שאל אותי האם כך היה, לא יכולתי להסתיר את האמת, מאחר שכל החיילים מסביבי היו עדים לה, ועל כן השבתי בחיוב.
הבחור הוחזר לשלשה שלו, והרס"ר הודיע לכולנו, שכעת ייקח אותי למשפט. ואכן,
לאחר המסדר, לקח אותי על ציודי לבסיס האם שלנו. הוא מילא טופס תלונה על העבירה
שביצעתי ויכולתי רק להמתין דרוך למשפט.
בן דודי (מפקד המחנה), הופתע לראותני בבסיס ויצא
אלי. הוא כמובן הבהיר לי, שהמעשה שעשיתי נחשב כחמור ביותר, והעונש שמקובל לתת על
עבירה שכזו הוא עונש של מחבוש בפועל. אבל מכיוון ש... וכיו"ב, הוא כמובן לא
יוכל להיות זה שישפוט אותי. הלוא אם יחמיר, תהיה לו בעיה אישית איתי (ואולי גם עם הוריי), ואם יוציא
אותי בלא כלום, יגידו שיש חיילים ויש. לכן, הוא הורה לסגנו שישפוט אותי ו"יעביר"
את זה איכשהו.
...במהלך המשפט, הודיתי שבצעתי את
העבירה, הצהרתי שידוע לי שהדבר חמור ביותר והבעתי צער וחרטה על המעשה. לא יכולתי
לתת כל הסבר הגיוני לדחף שהביאני לכך, ולכן סיימתי את דברי בקול דממה דקה. הקצין הכריז
על העונש, בדרך בה נהג להכריז על עונשים במהלך משפט שכזה: הוא דיבר לאט, עם הפוגות
ארוכות בין המלים ואמר:
"הריני גוזר עליך..... מחבוש למשך......
שישים יום..... על תנאי....., על כל עבירה משמעתית שתעבור במהלך השנתיים הקרובות".
על פני הדברים, נראה כי מדובר
בעונש מפחיד למדי, אך בהתחשב בעובדה, שאת הקורס עברתי כחייל מילואים, ועד הקריאה
הבאה שלי לשירות מילואים תחלופנה כשנתיים, הרי שלעונש זה לא היו שיניים ממשיות. ומכיוון
שבאותה תקופה, עמדנו ממש לפני סיום הקורס, לא נותרו לנו כמעט ימי מילואים עד
לסיום אותה תקופת מילואים. בקיצור, לא נורא.
לאחר המשפט, המתנתי לרכב האספקה
והוסעתי עמו בחזרה אל חבריי. כל המדריכים והחניכים הופתעו מאד לראותני, לאחר שכולם
היו משוכנעים כי הפעם לא תעזור לי קרבתי המשפחתית למפקד. לכולם היה ברור, שלא הוא
יהיה זה שישפוט אותי, ולכן, כולם היו משוכנעים שאושלך למחבוש. כולנו ידענו, שבמהלך קורסים, הדגש על המשמעת גבוה בהרבה מהדגש שמיוחס לה בבסיסי הקבע.
כמובן שבמהלך המשך הקורס, עד
לסיומו, הייתי "ילד טוב ירושלים" והשתחררתי בשלום.
מספר שנים
לאחר אותו אירוע, ליוויתי כחובש קבוצת חיילים של גולני, שיצאו לאימון שטח מפרך. היה
זה באמצע החורף, וגשמים עזים ניתכו על החיילים, שבילו את מרבית שעות היום בחוץ. במהלך האימון, חלו מספר חיילים והייתה לי בעיה
להפסיק את פעילותם. דבקותם במטרה, לא אפשרה להם להזניח פרקי זמן מהאימון, והם לא
רצו לשכב ולעזוב את האימון לצורך החלמתם.
חומו של חייל אחד עלה ועלה, מבלי
שהצלחתי להשתלט על כך בעזרת אקמול ואופטלגין. הוא שכב וקדח ב-42-41 מעלות
חום, ואני ממש איבדתי עשתונות בגללו. הוא רצה כל הזמן לצאת אל חבריו. הרופא שהזמנתי
לא הגיע אלי, למרות שניסיתי להזעיקו מספר פעמים, באמתלה שאיני מוכן לקחת על עצמי
אחריות כה כבדה לחיי החייל.
היות שהחייל הודיע לי בנחישות, כי
ברגע שאעזוב את אוהל המרפאה, הוא יברח מאחורי גבי להמשך האימון, החלטתי לשבת עמו
לאורך כל היום באוהל, ולשוחח עמו - כדי ששנינו נעביר איכשהו את הזמן מחד גיסא, וכך
גם אוכל להשגיח שהוא נמצא בהכרה מלאה מאידך גיסא.
היות ששם משפחתו של הבחור הזכיר
לי את אותו חייל שהיה עמי בקורס החובשים לפני מספר שנים, סיפרתי לו על המעשה הנקלה
שעשיתי אז. הבחור צחקק וטען:
"הסיפור הזה מוכר לי היטב.
אתה עשית זאת לאחי הבכור. דע לך, כי עד
היום הוא לא סלח לך על מה שעשית אז. אבל אל תדאג. עכשיו הוא יסלח".
"אם לא סלח עד היום, כיצד זה
אתה בטוח כל כך שכעת יסלח"? תמהתי.
"כשאגיע הביתה ואספר לו
באיזו מסירות אתה טיפלת בי, מבלי שידעת שהוא אחי, ומבלי שעשית זאת כניסיון לכפר על
המעשה המטופש שעשית במודע, הוא יעריך את התנהגותך ויבין שהשתנית", השיב האח
הצעיר.
"טוב. אם אתה כל כך בטוח בכך, תוכל למסור לו גם את התנצלותי על אותו מעשה אווילי שעשיתי אז, כי במבט לאחור, גם אני מצטער על שנסחפתי לדרך זו. אבל יש לי עוד שאלה אליך: איך זה שהוא היה עם מבטא גרמני מובהק, ואילו לך אין שמץ של מבטא זה"?
"הוא נולד בגרמניה והוא גדל שם מספר שנים. אני לעומת זאת נולדתי בארץ ואימצתי את המבטא הישראלי", השיב.
באותו ערב, זכיתי לביקורו של
הרופא, שנתן לחייל אנטיביוטיקה. מצבו השתפר תוך 24 שעות, אך לאחר מכן, נפרדו
דרכינו ואין לי כל מושג מה הייתה תגובתו של אחיו הגדול.
בכל מקרה, שמחתי על כי ניתנה בידי
ההזדמנות לסגור כך את המעגל הזה בחיי.
