באותו יום שישי נשארנו שלושתנו הרבה אחרי שעות העבודה המקובלות. גם ככה אף אחד לא שילם לנו בשביל שנעבוד על התיק הזה, והוא סיקרן את כולנו, במיוחד אותי. ישבנו שלושתנו במשרד שהיה ריק לגמרי, חוץ מצוות כוננות קטן שנשאר עד הערב, וניסינו לפענח את התיק המוזר הזה. טוב האמת, יותר צחקנו על נושאים לא קשורים בעליל מאשר לעבוד על התיק, אבל כל איזה שעה שעתיים חזרנו אליו לכמה דקות. אחרי כמה שעות, הרעב ניצח אותנו והזמנו פיצה. דני גם פתח בקבוק של יין אדום ששכב אצלו במגירה בערך מאז שהוא קיבל את התפקיד ואת השולחן. במחשבה שניה, יכול להיות שאפילו הבקבוק בא אם השולחן, אבל בכל מקרה זה לא בדיוק הפריע לנו לשתות אותו.
בערך בשש בערב, ואחרי שני טלפונים מאישתו, דני נזכר שיש לו משפחה קטנה לחזור אליה, ונטש אותי ואת ליאת עם 2 משולשי פיצה וחצי בקבוק יין. אחרי עוד שעה וחצי אני וליאת היינו שפוכים תחת והבקבוק נשאר ריק לבדו.
בנקודה הזאת הייתי מעדיף לחשוב שהיין השפיע עלינו יותר מידי, ושדבר הוביל לדבר, אבל זה יהיה שקר. אני וליאת ידענו בדיוק מה אנחנו עושים, פשוט ניצלנו את המצב. זה לא שהיינו מאוהבים אחד בשני או משהו, אבל היה בנינו מתח מיני חייתי שחייבים לפתור. (ומי אני שאתנגד). אחרי המעשה, שהתרחש בשירותים, למרבה האירוניה, הסכמנו כמעט בלי מילים שזה אקט חד פעמי ולא עניינו של אף אחד. "אפילו לא לדני..." נראה לי שכבר הסכמנו את זה במבט שלפני המשגל עצמו. אחר כך פשוט התלבשנו וכל אחד הלך לדרכו.
למחרת, למרות שזה היה יום שבת, נפגשנו שלושתנו בבוקר והמשכנו לחקור. לפי המבטים של דני וליאת הבנתי שלכולם משהו לא יושב טוב בבטן, כנראה היין... נסענו לכל זירות הפשע, חיפשנו רמזים ושאלנו את עצמנו כל מיני שאלות שלא כל כך עזרו. בעזרת המחשוף של ליאת הצלחנו גם להסתכל בקלטות של מצלמות האבטחה בכל המקומות. אני חייב להודות שהמחשוף הזה הרבה יותר יעיל מצו של שופט. בכל מקרה, אחרי שעות של רישום קפדני בפנקסים ותשאול של אינספור עובדים ממורמרים, הגענו למסקנה שבזבזנו את השבת שלנו על כלום. לא מצאנו רמז אחד שיוביל אותנו קרוב יותר לתפיסת השודדים המסריחים, או שיעזור לנו לקבוע מה היעד הבא שלהם. בקיצור בזבוז זמן מוחלט.
בהמשך השבוע לא נגענו בתיק בכלל, הרגשנו שהגענו למבוי סתום, מידי פעם רק העלנו אחד מול השני כל מיני השערות ותיאוריות שהופרכו במהירות, אבל זהו. ככה חלף השבוע עד יום חמישי.
ביום חמישי בבוקר הגענו שלושתנו לעבודה בשמונה וחצי כרגיל. כולנו כבר הרחנו את סוף השבוע הממשמש ובא. היום התחיל נורמלי לגמרי עד שהטלפון בשולחן של דני צלצל. דני ענה, אחרי עוד שניה הוא התרומם מהכיסא וסימן לי משהו לא ברור עם היד, הוא אמר הרבה פעמים "כן" ו"אהאה" ורשם כל מיני דברים על חתיכת דף שהייתה לו על השולחן.
-"זה היה קובי", הוא אמר, "מישהו פרץ לסניף של TOYS R US בקניון. קובי אומר שיכול להיות שזה קשור לתיק קקי שלך. אבל כל מה שנעשה, במיוחד אם נפתח תיק חייב לעבור דרכו."
-"סבבה" אמרתי, ויצאנו בסערה מהמשרד.
הגענו לסניף די מהר, יוסי, מנהל הסניף, חובש כיפה קטן וחמוד, קיבל אותנו בפנים מלאות הקלה. הוא אמר שהוא זוכר את עצמו בברור עוזב את הסניף אחרון אתמול בלילה ונועל את שלושת המנעולים. אבל שהוא הגיעה בבוקר הם היו פתוחים והאזעקה שהייתה אמורה לפעול איכשהו נוטרלה, ואת זה אפשר לעשות רק מבפנים.
לא כל כך ידענו מה זה קשור לתיק הקקי שלי. מצד אחד גם כאן זה נראה במבט ראשון כאילו מקצוענים פרצו, אבל באותה מידה אלו היו יכולים להיות סתם כמה בני נוער משועממים.
"טוב" פניתי ליוסי המנהל בפנים רציניות כאילו הרגע התרחש כאן פשע נגד האנושות. "בדקת שהחשודים פינו את המתחם?"
-"לא" ענה יוסי בשקט.
-"מצוין, תזוז אחורה בבקשה אנחנו נבדוק שהשטח פנוי."
דני וליאת שמעו את השיחה הקצרה שלנו והלכו להתפקע מצחוק בצד. שלושתנו אהבנו לשחק אותה סופר שוטרים, לעשות פוזות, ולפרוץ ב'גיימס בונדיות' לזירות פשע. איך שסיימתי לדבר עם יוסי, לבשנו שלושתנו פנים רציניות, שלפנו אקדחים, ונכנסנו לסניף בדיוק כמו שלמדנו בבית הספר לשוטרים מתחילים, רק עם הרבה יותר פוזה. פשוט אהבנו לשחק אותה, ולא היה שום סיכוי למצוא איזה פושע בפנים, תנו לגנבים קצת קרדיט. פרצנו פנימה בתנועה מהירה, ליאת חיפתה לשמאל אני לימין ודני התקדם בהליכת שפופה, הוא אפילו דפק איזה גלגול קטן שלא היה קשור לכלום. כל פעם שניים חיפו ואחד התקדם. ככה התקדמנו עד שהיינו עמוק בתוך הסניף. ליאת סימנה לי ולדני בפנים רציניות, שכל אחד ילך במעבר משלו, והיא תחפה מהקומה השניה. לא שתנועות הידיים שלה הסבירו את זה כל כך טוב, אבל הבנו מה היא רצתה. המשכנו להתקדם כל אחד במעבר שלו, כבר הרשנו לעצמנו להוריד לאט לאט את הפוזה ואת האקדח, ובדיוק שרציתי להכריז שהשטח נקי דני צעק לעברנו "כדאי שתבואו לראות את זה..." אני וליאת הכנסנו את האקדחים לנרתיק ורצנו לכיוון דני. הוא היה במחלקת הממתקים, (אם אפשר לקרוא למדף וחצי של סוכריות מחלקה). במבט ראשון הכל נראה רגיל, ואז העין שלי קלטה את מה שחיפשנו כל השבוע. במדף מול העיניים שלי, לפני שש או שבע שקיות של 'ורטרס אורגינל' היה תלוי זוג נעלי אולסטאר שחורות. שלושתנו עמדנו ובהינו בהן, נרגשים ולא מאמינים. המוח שלי התחיל לחשוב בהילוך גבוה, "OK, דני אתה תסגור את המקום ותכריז על זירת פשע, שאף אחד לא יגע בכלום, ותכניס את יוסי פנימה. ליאת את בואי איתי, נבדוק אם יש כאן עוד זוגות נעליים".
דני יצא, אני וליאת התפרשנו במעברים, הלכנו הליכה מהירה, וחיפשנו נעליים לא קשורות לתפאורה. אחרי כמה שניות ליאת צעקה "דיסקו".
-"גם אני מצאתי" צעקתי בחזרה, "איפה שלך?"
-"סגולות, ליד המטוסים להרכבה,שלך?"
-"שחורות, בטיסנים הממונעים. טוב, אל תגעי בכלום, תמשיכי לחפש את הרביעי ואני אתחקר את יוסי."
יוסי בדיוק נכנס בדלת קצת לחוץ, כנראה דני הלחיץ אותו טיפה יותר מידי. דני לבש כפפות, והתחיל לחפש טביעות אצבעות על המנעולים, הדלת והקופות. אני פניתי ליוסי.
-"מה קרה? מה נגנב?" הוא ישר שאל בלחץ.
-"תכף נגלה את זה אבל לפני זה יש לי כמה שאלות, אתה עזבת את הסניף אחרון אתמול נכון? (הוא הנהן בחיוב) אתה זוכר את אלו כאן?" הצבעתי לכיוון נעלי האולסטאר, הוא היה מופתע מאוד, והניד את ראשו שוב, הפעם לשלילה.
-"בסדר," אמרתי "אתה יודע כמה כסף צריך להיות בקופות?"
-"כן"
-"אז אני רוצה שתבדוק אם חסר משהו."
הסתכלתי אל ליאת, היא סימנה רק 3 עם היד. במבט ראשון הצלחנו לגלות שהזוג החסר הן מידה 43, מידות 40, 41 ו 42 היו בסניף. יוסי התחיל לספור את הכסף ודני סימן לי לבוא לעמדת האריזה. שם עמדו עטופות שתי קופסאות ושקית, כולן בעטיפה צבעונית של ג'פרי הג'ירף. דני הוציא ממזוודה קטנה סכין בעל להב חדה וקטנה, והתחיל לפתוח בעדינות את המתנות. שאלתי את יוסי אם המתנות היו כאן אתמול בלילה, הוא אמר "1700" אבל עשה 'לא' עם הראש. באיטיות דני הזיז את העטיפות ועל השולחן עמדו מולנו קופסא של טיסן, מטוס להרכבה, ושקית סוכריות חמאה מסוג ורטרס אורגינל.
ליאת בדיוק הגיחה מאחורי הגב שלי הסתכלה ואמרה "אז כנראה אין עוד זוג הא? למעבדה?"
-"כמובן" אני ודני אמרנו ביחד והוא כבר התחיל לארוז את המתנות והעטיפות בשקיות משטרה חגיגיות.
-"הכל כאן" אמר יוסי בחיוך.
-"מה? אתה בטוח?" הופתעתי.
-"כן, ספרתי שלוש פעמים, וגם לא נראה לי שחסרה לי סחורה אני מצטער שהטרדתי אתכם סתם"
-"זה בסדר." אמרתי בלי להקשיב לו יותר מידי. "אנחנו עוד נצטרך לקחת ממך עדות בתחנה, התיק הזה רחוק מלהיות סגור."
-"מה???" הפעם היה שוב תורו של יוסי להיות מופתע, "על איזה תיק בדיוק אתה מדבר? לא גנבו לי כלום, אני לא מגיש שום תלונה, ככה שאין שום תיק."
-"בסדר בסדר," התקפלתי, לא היה לי כוח לויכוחים, רציתי להתחיל לאסוף ראיות, גם ככה קובי לא היה מסכים שנעבוד על התיק הזה מסיבה לא ברורה. "אז רק תן לנו כמה שעות עד הצהרים לאסוף את כל הראיות שאנחנו צריכים."
יוסי הסתכל עליי כלא מאמין, "תגיד לי, אתה השתגעת? ראית כמה אנשים מחכים שאני אפתח את הסניף? עוד שבועיים זה חג, אין סיכוי שאני מפסיד חצי יום עבודה, במיוחד לא לפני סוף השבוע. תראה, אני אעזור לך במה שאתה צריך, אני אבוא להעיד, אני אתן לך את רשימת העובדים מהמשמרת אתמול, אני אפילו אתן לך את קלטות האבטחה, אבל עוד רבע שעה אני פותח את הסניף."
וכך יוסי חובש הכיפה החמוד, הפך בעיני ליוסי הדתי הרשע שרק אכפת לו מהצעצועים שלו.
קראתי לדני וליאת, הבנו שאין לנו הרבה ברירות, בדקנו עוד כמה אפשריות חדירה, ויציאה. אחר כך התפצלנו, ובזריזות וביעילות אספנו את זוגות הנעליים, חיפשנו עוד קצת טביעות אצבעות וחזרנו לתחנה עוד לפני השעה 11. זרקנו את ים הדברים (נעליים, עטיפות, ומתנות) במעבדה והלכנו למשרד של קובי. התחלנו לספר לו את כל מה שקרה, אבל איך שהוא שמע את ההתחלה של המילה אולסטאר, הוא סילק אותנו מהמשרד שלו. הלכנו שלושתנו לשבת בשולחן שלי והתחלנו להעלות השערות מחדש.
-"OK," התחלתי את החקירה המחתרתית שלנו. "בואו נגיד שבמעבדה לא ימצאו כלום על אף אחד מהפריטים, כי כמו שאנחנו מכירים אותם הם לא יעשו טעויות כאלו. אז מה אנחנו יודעים עליהם?"
"ככה," דני התחיל "מצאתי טביעת כפפה על אחד המנעולים, ומערכת ההפעלה של האזעקה. על הקופות היו הרבה טביעות אבל הם כנראה של עובדים, ונחשו מה, היו גם טביעת כפפה על הדלת של השירותים. חוצמזה אין שום סימני פריצה, אין לסניף חלונות, חוץ מחלונות הראווה, שגם להם לא קרה כלום, ככה שאני נוטה לחשוב שהם נכנסו לפני סוף שעות העבודה".
-"OK הבנתי, נראה לי שיש משהו בתיאוריה הזאת. ליאת?"
-"אני עוד אצליב את רשימת העובדים מאתמול בלילה עם אלו משבוע שעבר, אבל בהנחה שאף אחד לא עזר להם, הייתי אומרת שלדעתי הם נכנסו כלקוחות רגילים וחיכו בשירותים עד לסוף היום. ככה שכנראה הם נכנסו די בסוף היום, אז צריך לשים לב בעיקר לקלטות אלו."
-"סבבה," אמרתי, "אז את תהיי אחראית על קלטות ועובדים, מה עוד אנחנו צריכים לבדוק?"
-"אנחנו צריכים לבדוק מה לעזאזל הם עשו שם," אמר דני בלהט, "הם הרי לא גנבו כלום, ואם הם היו שם לבד אחרי שהסניף סגור וריק, אז לפרוץ לקופות בשבילם זה קל כמו, וסליחה על הביטוי, לקחת ארנק ממישהו שמחרבן."
הדימוי הנפלא של דני נקטע כשעגלת דואר גדולה הגיעה אלינו היישר מהמעבדה.
ליאת הרימה את השקית של העטיפות ואמרה "כלום".
-"תזרמו איתי רגע, הפשע הקודם נגמר בשירותים, נכון?" אמרתי.
ליאת הרימה שלוש שקיות שונות של נעליים ואמרה בקול מונוטוני "כלום, כלום, כלום".
-"נכון" אמר דני.
ליאת הוציאה את שתי הקופסאות מהעגלה ואמרה שוב, "כלום, כלום".
-"והפשע הזה התחיל בשירותים, נכון?"
ליאת הוציאה את השקית של ה'ורטרס אורגינל', אמרה "למרבה ההפתעה גם כאן- כלום", קרעה את השקית וזרקה סוכרייה אחת לפה.
-"כן" אמר דני, "וליאת את אוכלת ראיות."
-"של איזה תיק בדיוק?" שאלה בחיוך ליאת.
-"אז אולי איך שהפשע הזה מסתיים זה רמז לפשע הבא..."
-"סבבה", אמר דני, "אז מה יש לנו כאן, טיסן מסוג בננה, להרכבה עצמי, דגם של מטוס 2S ממלחמת העולם השניה בערך, וסוכריות חמאה ורטרס אורגינל כמובן"
-"טוב, אז ברור צהכיוון הבא צלהם הוא משהו צקצור למטוסים," אמרה ליאת תוך כדי קולות מציצה, "אבל מה הקצר של הסוכריות?"
-"לטייסים יש אותן למקרה שהם נוטשים" אמרתי, "הן אמורות להיות מפוצצות באנרגיה, נדמה לי 2500 קלוריות לסוכרייה."
איך שסיימתי את המשפט, ליאת פתחה את פיה מעל לפח ונתנה לסוכרייה להחליק למטה.
-"OK," אמר דני, "נניח לרגע שעלינו על הדפוס שלהם, אז שבוע הבא הם ישדדו משהו שקשור למטוסים, אבל מה?"
-"הדגם של המטוס ישן מאוד", התחלתי לדבר בזמן שליאת ניגבה את הלשון שלה עם נייר טואלט, "למה הם לקחו דגם ישן כזה? למה לא חדש?"
-"אולי הם הולכים לגנוב מטוס ישן" הציע דני.
-"כמה שאני יודע יש מטוסים ישנים רק במוזיאון חיל האוויר, ולא נראה לי שהם טסים, וגם לא נראה לי שיש בזה כסף טוב..."
-"אהה סליחה שאני מתפרצת", אמרה ליאת תוך כדי ניגוב הלשון, "אבל יש משהו שאנחנו צריכים לבדוק קודם."
-"מה?" שאלנו כרגיל ביחד.
היא הצביעה על שלושת זוגות האולסטאר ואמרה- "איפה 43?"
דני לא יכל להתאפק ואמר- "הקהל באולפן נורא אהב את 43, אבל במהלך השבוע הוא לא קיבל מספיק קולות ב SMS ובאינטרנט אז אני הוא נאלץ לעזוב את המאפיה לצערי." אני הייתי המום, הסתכלתי על דני, שחיכה לצחוק בתגובה לתשובה הטובה שלו, ואמרתי-"אתה גאון!"
-"מה???" הוא צעק, "אתה לא באמת חושב ש..."
-"לא, ברור שלא תוכנית טלוויזיה, אבל תחשבו על זה רגע, נניח שאיזה מאפיה ראתה קצת יותר מידי תוכניות ראליטי, והחליטה לאמץ את המודל. הם צריכים לגנוב משהו גדול, ממש גדול, והם צריכים מקצוען, אז הם עושים תחרות והמנצח מתחלק איתם ברווחים או משהו, והם יודעים שהם לוקחים מקצוען לתפקיד. מאפיות יכולות לארגן דבר כזה בלי בעיה."
דני נתן רגע מחשבה לתיאוריה הזאת, בזמן שליאת סיימה סוף סוף לנגב את הלשון והתחילה לקרוא עיתון, לבסוף הוא אמר- "תראה זה די מופרך, ואני עדיין לא מבין מה הקשר לנעליים בכל מקום, אבל יכול להיות שיש לך משהו שם. כי 43 בא במגע ישיר עם המשטרה, וזה לפי דעתי 'ביג נו נו' בראליטי של המאפיה."
-"OK, אז בואו נזרום עוד קצת עם התיאוריה המשוגעת שלי, אם היא באמת נכונה, אז הם ישדדו משהו שבוע הבא ומשהו ממש גדול עוד שבועיים מהיום."
-"אז מה קורה עוד שבועיים?" שאל דני בנונשלאנטיות.
-"לא יודע, טקס האוסקר הישראלי?" אמרתי בביטול, פשוט נזכרתי בפרומו.
-"היי, אל תזלזל, יהיו שם יותר סלבריטאים מבליל סדר אצל הבנאים"
-"טוב נו, מה עוד?" שאלתי.
-"יומולדת לאימא שלך?"
-"נכון, תזכיר לי לשלוח פרחים."
-"סבבה, מה עוד?"
-"יומולדת לאשתך?" אמרתי לדני.
-"שיט נכון, תזכיר לי לשלוח פרחים גם"
-"נראה לי שכדאי שתרשום את זה..."
-"לא... אני אזכור, אני אזכור, אני מקווה... מה לרשום וזהו? לא, לא, אני אזכור...בטוח..."
-"אהה, ילדים..." אמרה ליאת בזמן שדני עוד התלבט אם לרשום או לא. היא לא אמרה עוד שום דבר, רק סובבה אלינו את העיתון, בעמוד האמצע הייתה תמונה גדולה של מטוס קרב, ומעליו כותרת- 'F-22, המטוס המתקדם בעולם לשבוע תצוגה בלבד במוזיאון חיל האוויר' המשכתי לקרוא, התצוגה מתחילה בעוד 13 יום.
-"שאני ארשום???" שאל דני, "לא, לא, אני אזכור, אני אזכור..."
