הדבר החשוב
ביותר במהלך שימרה אינו הנשק,
המשקפת או מכשיר הקשר אלא
קמ”ז – קונץ מעביר זמן.
פעם זה היה רדיו עם אנטנה
מאולתרת ממזלג בשרי,
היום כבר ניתן להעביר ימים
על גבי שנים עם מכשיר בגודל כף היד.
האויב הוא בהחלט מסוכן
ואכזרי כפי שהוסבר לנו שוב ושוב,
אך השיעמום עלול לאגף אותך
מבלי שתבחין בכך,
ולתקוף את הנפש השברירית
של כול לוחם אמיץ.
אני הולך ערום
עם מחשבות בלבד – אין צורך בעט נובע או
בדף מבין, המילים
רצות במחשבותיי,
ואני נותן לעצמי להגות בהם
4 שעות,
240 דקות ו14400
שניות.
המחשבות מגיעות מכל הכיוונים
מאהבה ועד שניצל,
מנשים יפות ועד קציצות
בנוסח אימא. לא
תמיד המחשבות שיתפו איתי פעולה ברצון,
לעיתים הם נתקעו בעצירות
מוחית מפתלת, שאף
שזיף בעולם לא יוכל לשחרר אותם.
כשזה קורה,
אני תמיד חושב על יובי.
האח הגדול
בשבילי לא תיאר תוכנית הצצה מתחת לחציאת
של כור הייתוך הישראלי,
אלא אחד ויחיד,
יובי.
אח גדול במלוא המושג
המילוני, גובה
כדי שתוכל להסתכל עליו מלמטה ולהעריצו,
נאה כדי שתחשוק בחברות
שהוא מביא הבייתה,
ואמיץ והגון כדי שיראה לך
את הדרך הנכונה בעולם הזה.
הערצה אמיתית
היא משהו שרק אחים קטנים יכולים לחוות
בצורה טהורה. לא
הערצה לכוכבי קולנוע,
רוק,
כדורגל או למנחי תוכניות
אירוח בערוץ הראשון.
הערצה התלויה בדבר,
ולרוב מכוונת לרכוש ולתהילה
ולא לאדם עצמו.
אני הערצתי את האדם שיובי
היה, את
הדרך בה התנהל בזקיפות אל מול כל עמק
ובעדינות אל מול כל דורבן.
לא בהכרח רציתי להיות כמהו,
רציתי זהות משלי,
ואימרה משלי,
אך הערצתי את הדרך שהוא
ניווט לעצמו באפלה המודרנית.
יום אחד כל
המדינה העריצה אותו.
לא באופן טהור כמוני,
אלא בהזדהות,
בהערכה ובהכרת תודה.
החול כיסה את אחי הגדול,
הרב קרא לאל הנורא,
ואימא בכתה בקול איום.
הרגשתי שדבר אינו חוסם את
רוח האימים אשר הילכה סבבי תמיד,
הקיר האיתן שחסם אותה
התפורר מבלי שהספקתי לשם בו פתק אחרון.
אם אני מתחיל
לחשוב על יובי,
אני יכול להעביר חיים
כשניות, לזכור
כל פרט קטן בחיוך המדבק ובצחוק המוזר.
מילות החוכמה ורגעי השטות
מוכנת במוחי לשליפה מהירה וחסרת גבולות.
אני מתענג על כך,
אך ללא התראה מוקדת הופך
העונג לכאב משונן.
אני בוכה ללילה ונותן לחושך
לנגב את דימעותי.
אך מעל הכול
עולה דמותה של אימא.
היא איימה
בהתאבדות כשאמרתי שגם אני כמו יובי רוצה
כנפיים.
"אני
אמות ואתה לא תתגייס לצנחנים"
, היא צעקה עד שאפילו יובי
שמע. “למה
את עושה לי את זה,
אל תעשה לי את זה,
אלוהים תגיד לו שלא יעשה
את זה". היא
התחילה לבכות ופתחה נחל חדש מהחצר שלנו
היישר לכנרת.
"אימא
אני לא עושה את זה בגלל אלוהים"
עוד לא אמרתי
להורים שלי, אבל
אני לא מאמין באלוהים או לפחות לא מאמין
שהוא נמצא פה כרגע.
יכול להיות שהוא ברא אותנו,
יכול להיות שהוא בחר בנו
ואז בהם ואז בהם ולבסוף בהם.
אבל גם אם כל זה נכון,
הוא כבר מזמן לא פה.
אם מישהו לא מדבר איתך יותר
מאלף שנה, אני
חושב שהגיע הזמן להכיר במציאות.
בכלל תמיד מלחמות דת על
שטח או אמת נראו לי כמו שני ילדים שרבים
על צעצוע וכל אחד מהם אומר שאלוהים הבטיח
לו אותו.
"
אני יודעת",
היא אומרת בין הדמעות,
“אתה עושה את זה בשביל
יובי".
"אימא
אני לא עושה את זה בשביל יובי"
בהחלט יובי
היה מתווה דרך,אך
יובי רצה לשרת את המדינה,
המפלגה ואת ראשייה.
אני ממש לא מאמין בפוליטיקה,
ולא הייתי מוכן להגן על
גרגר חול למען אג'נדה
פוליטית של ממחזר מילים במקטרון.
העובדה שכולנו יודעים
שהמערכת הזו רקובה,
שפוליטיקאים מושחתים
נמצאים בכל זריקת מטבע,
שבעלי ההון ממנים קמפיינים
לפוליטיקאים שמוצאים דרכים לא כשרות לפסח
בכדי שבעלי ההון יוכלו להרוויח הרבה מן
הקצת, בכדי
שהם יכולו לשלם גם על הקמפיין הבא שלהם,
ואנחנו מקבלים זאת בכעס
שקט, היא
בלתי נתפסת בעיניי.
עם כל הערצתי ליובי,
מעולם לא הבנתי את אהבתו
לדמוקרטיה הציונית ישראלית.
לא עשיתי את זה בשביל יובי,
אולי בזכותו,
אך לא בשבילו.
"אז
למה? למה
את עושה את זה?”,
הפעם הדמעות נראו כועסות
מתמיד
פעם שאלתי את
יובי, "למה?
למה את הולך למילואים?”,
המדינה אותה שירתת בחירוף
נפש, ואתה
עדיין משרת אותה כל שנה נותנה לך עשרים
אלף שקל ואז שולחת אותך לקנות דירה
במיליונים. אתה
הגנת על חייה,
ועדיין צריך לשלם סכום
דימיוני בכדי להשיג השכלה שאינה מלחמתית.
למה את נותן למען אלו שלא
נותנים בחזרה,
לא לך ולא למאות אלפים
כמוך, למה
בזבזת את הנעורים העליזים שלך בכדי לעבור
אימונים מפרכים,
מארבים משתקים,
שמירות בלתי נגמרות ומוות.
“למה?”
אני זוכר איך
הוא הסתכל אלי עם חיוך בעיניו,
“האנשים,
בגלל האנשים".
"בגלל
הקיבוצניק שעזב את הרפת,
התל אביבי שזנח את הזולה
הפלורנטינית,
הדתי ציוני שהחליף את הספר
בנשק, ההיי
טקיסט שהשתחרר מכבלי המחשב הנייד,
בעל פיצוציה עם אוטו מפוצץ
בפינוקים לחברה,
הרוסי עם הטרנינג,
הפרסי המקצן,
הגרוזי עם הראש המרובע,
התמיני עם הגת,
וכל אלו שהיו סגורים בתוך
הסטריאוטיפ הישראלי והפכו לאוגדה,
חטיבה,
גדוד,
מחלקה,
בנאדם אחד.”
"למה?”,
היא שואלת בפעם האחרונה
"בגלל
האנשים" אני
עונה לה ורץ לחבק אותה עד שתבין.
"בגלל
האנשים"
